ת"א 48803-03-16 בן מלך ואח' נ' אלקיים ואח'

התביעה בתיק זה הוגשה ביום 22.3.16. כתב הגנה הוגש ביום 11.5.16. ביום 14.6.16 הוגש כתב תביעה שכנגד.

הנתבע שכנגד מבקש למחוק את כתב התביעה שכנגד שהוגש, מן הטעם שהוגש באיחור של 34 ימים, ללא נימוק, ובניגוד להוראת תקנה 53(א) לתקסד"א ולפיה כתב תביעה שכנגד יש להגיש במצורף לכתב ההגנה ובאותו המועד. כן טוען הנתבע שכנגד כי דין התובענה שכנגד להידחות על הסף מחמת התיישנות.

התובעים שכנגד טוענים כי תקנה 53(א) אינה מחייבת להגיש את כתב התביעה שכנגד ביחד עם כתב ההגנה, אלא רק "בנוסף" לו, הגם שהם מודים שבתי המשפט נטו לפרש את התקנה באותו אופן שבו מפרש אותה הנתבע שכנגד. לחלופין, הם מתבקשים לקבל את כתב התביעה שכנגד במועד שבו הוגש. לטענתם, ביום 10.5.16 התקיים דיון לפני הרשמת בבקשת הנתבע שכנגד להטיל עיקול זמני על כספים הנמצאים בידיהם, וביום 11.5.16 יצר ב"כ הנתבע שכנגד קשר עם ב"כ התובעים שכנגד וביקש מימנו שלא יוגש עדיין כתב תביעה שכנגד, על מנת להקל על האפשרות שהמחלוקות שבין הצדדים יסתיימו בפשרה. לפיכך, למרות שהתובעים שנגד הודיעו מראש (בסע' 33 לבקשה לביטול העיקול הזמני ובסע' 65 לכתב ההגנה) שבכוונתם להגיש כתב תביעה שכנגד הם נמנעו מכך לבקשת ב"כ הנתבע שכנגד, וכל עוד נוהל מו"מ לסיום המחלוקות בפשרה. מדובר "בטעמים מיוחדים" המאפשרים לבית המשפט להאריך מועד שנקבע בחיקוק, לפי תקנה 528 לתקסד"א. כמו כן, יש להעדיף מצב שבו יתבררו ויוכרעו המחלוקות לגופן על פני עמידה דווקנית על כללי הפרוצדורה. התביעה והתביעה שכנגד עוסקות באותה מסכת עובדתית ובין אותם צדדים. מדובר באיחור של 34 ימים בלבד, בשלב התחלתי של הדיון ובטרם התנהל בו דיון משפטי או פגישת מהו"ת. בנסיבות אלה, כאשר ממילא ייערך דיון בשתי התובענות, עדיף לדון במחלוקות במאוחד, ובמסגרת של תביעה ותביעה שכנגד.

בתשובה שהוגשה מטעם הנתבע שכנגד נטען, שהשיחה שהתקיימה לאחר הדיון מיום 10.5.16 נעשתה בין ב"כ הצדדים, כך שתצהירו של התובע שכנגד אשר צורף לתגובה מהווה, לכל היותר, עדות שמיעה. מעבר לכך, השיחה עם ב"כ התובעים שכנגד נעשתה לא לפני יום 23.5.16, ולאחר שכבר הוגשו הבקשות לביטול העיקול הזמני וכתב ההגנה, כך שממילא כבר היה איחור במועד, מה גם שהטענה כי בשיחה זו נתבקשו התובעים שכנגד להימנע מהגשת כתב תביעה שכנגד אינה נכונה בעליל. באשר לפרשנות שמציעים התובעים שכנגד לתקנה 53(א), נטען כי היא סותרת את לשון התקנה עצמה ואת הפסיקה.

תקנה 53(א) לתקסד"א קובעת כלדלהן: "נתבע המסתייע בנימוק שיש בו כדי לבסס תביעה שכנגד יגיש, נוסף על כתב ההגנה, כתב תביעה שייקרא כתב תביעה שכנגד.... לשון תקנה זו ברורה, ולפיה יש להגיש את כתב תביעה שכנגד ביחד עם כתב ההגנה ובאותו המועד. כך עולה מפשוטה של תקנה, ופסיקה הסותרת זאת, לא מצאנו. התביעה שכנגד הוגשה באיחור של למעלה מחודש, ולעניין זה, העובדה שהתובעים שכנגד הודיעו על כוונתם העתידית להגיש תביעה כזו אינה מעלה ואינה מורידה. כשהוגשה התביעה שכנגד, לא ניתן כל נימוק למועד המאוחר שבו הוגשה, ורק בתגובה לבקשה דנן נטען שהאיחור נבע מכך שנוהל מו"מ בין הצדדים. גם אם הייתי מקבל את הגרסה שזה היה הגורם לעיכוב, התובעים שכנגד היו צריכים להגיש לביהמ"ש במועד בקשה להארכת מועד עם נימוק זה, ולבקש את אישורו. או אז, יכול היה ביהמ"ש לאשר את הארכת המועד מראש, בהתאם לסמכותו לפי תקנה 528 לתקסד"א. במקרה שלפניי, לא הוגשה בקשה מוקדמת להארכת מועד, ומה גם שהנתבע שכנגד מכחיש שהאיחור נעשה בשל בקשתו להימנע מהגשת כתב תביעה שכנגד כל עוד מתנהל מו"מ.

עם זאת, ולמרות האמור לעיל, החלטתי לאפשר את הגשת כתב התביעה שכנגד במועד שבו הוגש, בכפוף לתשלום הוצאות, וזאת בהתאם למדיניות ולפיה יש להעדיף את יעילות הדיון ואת ההכרעה במחלוקות לגופן על פני היצמדות דווקנית לכללי הפרוצדורה. עיון בתביעה ובתביעה שכנגד מעלה כי מדובר בתביעות הדדיות בין אותם צדדים ובקשר לאותה מסכת עובדתית. לפיכך, נדמה כי הכרעה בהן במאוחד תועיל הן לצדדים והן לביהמ"ש, בכך שתחסוך זמן ומשאבים יקרים, ותמנע אפשרות של קבלת החלטות סותרות.

לקראת סיום אוסיף כי איני מוצא לנכון להתייחס בשלב זה לטענה ולפיה יש לדחות את התביעה שכנגד מחמת התיישנות, שכן בהתאם לתקנות המהו"ת שנקבעו בפרק ז1 לתקסד"א, דין טענה זו להתברר רק בתום הליך המהו"ת, וככל שיהיה בכך צורך לאחריו.

סוף דבר, התובעים שכנגד ישלמו לנתבע שכנגד עד יום 5.9.16 סך של 1,000 ₪, הוצאות בקשה זו, כתנאי לקבלת כתב התביעה שכנגד שהוגש באיחור. לא יודיע הנתבע שכנגד לבית המשפט עד יום 11.9.16 שההוצאות שנפסקו לא שולמו, הוא יגיש כתב הגנה שכנגד עד יום 25.9.16.

עד למתן החלטה אחרת, לא תתואם פגישת מהו"ת.