ת"א 48736-06-11 א' נ' מדינת ישראל ואח'

נתוני רקע ועובדות:

1. התביעה שלפנינו הינה תביעה נזיקית לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע לטענתו בעקבות אירוע מיום 26/7/2003, במסגרתו התובע , בהיותו אסיר אצל הנתבעת מס' 1 (להלן: "הנתבעת"), הותקף ע"י אסיר אחר - הנתבע מס' 2 (להלן: "הנתבע") ששפך עליו שמן רותח (להלן: "אירוע התקיפה" או "האירוע"). בעקבות האירוע הוגש כנגד הנתבע כתב אישום בביהמ"ש המחוזי בנצרת, שבסופו של יום הרשיע את הנתבע בעבירה של חבלה חמורה לפי סעיף 333 לחוק העונשין , התשל"ז – 1977.

תחילה לטענות הצדדים:

טענות התובע

2. לטענת התובע הנתבעת למעשה מודה בחובת הזהירות המוטלת עליה כלפי התובע כאסיר, אולם טוענת כי בנסיבות האירוע לא התרשלה ולא הפרה חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליה מאחר והאירוע היה לא צפוי. התובע דוחה את טענות הנתבעת וטוען כי בניגוד לנטען על ידה רמת הציפיות הנדרשת להטלת אחריות על הנתבעת הינה צפיות של סוג התהליך. די לחזות את ההתרחשות בקווים כלליים, ואין נדרשת ציפיות מדויקת של פרטי תהליך הגרימה, כלומר לא נדרשת ציפיות לאירוע במסגרתו הנתבע באופן ספציפי יתקוף את התובע באופן ספציפי. התובע מפנה לפס"ד ת.א. (מחוזי- חיפה) 592/04בנימין רפאלוב נגד מדינת ישראל (להלן: "פס"ד רפאלוב"), בו נקבע כי בדרך כלל, מוטלת על המדינה אחריות בשל תקיפת אסיר אחד בידי אסיר אחר כאשר התוקף היה מוכר, על בסיס עברו, כאדם אלים שתקף בעבר, או כאשר הייתה סיבה להניח שהתוקף יתקוף אדם אחר או שהמותקף יותקף על ידי אדם כלשהו. לפיכך בכדי להטיל אחריות על הנתבעת במקרה שלנו, התובע סבור כי לא נדרשת רמת ציפיות מדויקת לפיה הנתבעת הייתה אמורה לצפות כי הנתבע באופן ספציפי יתקוף את התובע ע"י שפיכת שמן רותח עליו, ודי היה בכך שהנתבעת צפתה או צריכה הייתה לצפות, לאירוע או התרחשות אלימה במעורבות התובע, שהסבירות שבעקבותיה יגרם לתובע נזק גוף הינה גבוהה ביותר. לפיכך היה עליה לפעול למנוע את האירוע אם ע"י הפרדת התובע לתקופה משמעותית (בדומה למקרים בעבר), ע"י העברתו לכלא אחר, או אמצעי אחר.

3. לטענת התובע, סמוך לפני אירוע התקיפה נשוא התביעה, ביום 12/7/2003 או סמוך לכך, הוא היה מעורב בקטטה עם אסירים אחרים, ובעקבות זאת הוכנס לבידוד ל-48 שעות בלבד. לאחר החזרתו לתאו אסיר אחר ניסה לדקור אותו, ברם התובע הצליח להדוף אותו והתוקף אף נפגע. בנסיבות הנ"ל, ולאור מעורבות התובע בקטטה, ובדקירות עם אסירים אחרים, כאשר המעורבים סירבו להגיש תלונה, התובע סבור כי הנתבעת הייתה אמורה לצפות לפעולת נקמה או המשך חיסול חשבונות, במעורבות התובע. הנתבעת הייתה אמורה לצפות להתרחשות אלימה במעורבות התובע שללא ספק עלולה לגרום לו נזקי גוף, ולפעול למנוע אותה, לרבות ע"י נקיטת אמצעי מנע ניהוליים, בין אם ע"י הפרדת התובע ובין אם ע"י העברתו, לאגף או לבית סוהר אחר.

4. נטען כי אין חשיבות לכך שלא היה סכסוך קודם בינו לבין הנתבע, שכן, ידוע לכל כי קיום שיתוף פעולה או שידול בין האסירים. התופעה של ביצוע מעשי אלימות על ידי שליחים או ע"י שידול אסירים אחרים, הינה חזון נפוץ בבתי הסוהר. האמור לעיל הינו יפה ביתר שאת לאור היות הנתבע אסיר "חלש" אשר "מצוי בסיכון מוגבר לפגיעה או ניצול", לרבות ע"י שידולו לפגוע באחרים – כגון התובע. לטענת התובע הנתבעת אינה יכולה לאחוז את המקל משני קצותיו: מצד אחד, לטעון כי התובע הינו אסיר בעייתי, שנוטה להסתכסך עם אסירים אחרים או לתקוף אסירים אחרים; ומאידך, לטעון שהאירוע נשוא התביעה, בו הנתבע תקף אותו, היה בלתי צפוי בהעדר סכסוך קודם ביניהם. שכן, היות התובע אסיר בעייתי שנוטה להסתכסך עם אסירים אחרים, שאף היה מעורב בקטטה ולאחר מכן בדקירות סמוך לפני האירוע נשוא התביעה, היה ללא ספק אמור להדליק מנורה אדומה אצל הנתבעת. היא הייתה אמורה לצפות לפעולת נקם נגד התובע, בין באופן ישיר ובין באמצעות אחרים, שתגרום לו נזקי גוף, ועל כן הייתה אמורה לנקוט באמצעי בטחון כגון: אמצעי מנע ניהוליים ביניהם הפרדת התובע לתקופה משמעותית או העברתו לאגף אחר או בית סוהר אחר.

5. התובע טען כי למרות שברור כי הנתבע הינו אסיר חלש המצוי בסיכון מוגבר לניצול ע"י אחרים, אמצעי הפיקוח היחיד שננקט באגף שהכיל כ- 90 אסירים, היה סוהר אחד בלבד, וזאת למרות שהתקן כלל 3 סוהרים. התובע סבור כי יש לדחות את טענות הנתבעת להעדר רשלנות ביחס למספר הסוהרים המתבססות על היות האירוע מעשה פתאומי ובלתי צפוי. שכן, לטענתו לנוכחות של סוהרים באגף יש אפקט מרתיע. לא יכולה להיות מחלוקת כי נוכחות סוהרים באגף אמורה למתן בעיות או אירועים שליליים וכן לרסן את האסירים. נוכחות של 3 סוהרים יש לה אפקט מרתיע הרבה יותר מאשר נוכחות של סוהר בודד, ובדרך זאת ניתן היה למנוע מראש את האירוע נשוא התביעה. זאת ועוד, האירוע נשוא התביעה אינו מהווה אירוע ספונטני או פתאומי שהתרחש במהירות או תוך שניות, שיכול היה להתרחש גם אם היו סוהרים נוספים. שכן, בכדי לבצע את התקיפה נשוא התביעה היה על הנתבע להרתיח שמן, פעולה שאורכת זמן לא מבוטל שבפני עצמה הייתה אמורה לעורר חשד, וזאת הן לאור הריח של שמן מורתח והן לאור השעה המוקדמת בה התרחש האירוע (שעה 08:00). לא זו אף זו, כדי שהנתבע יגיע מתא מס' 3 בו שהה עד תא מס' 6 של התובע, היה עליו לעבור מסלול מעוקל של 16 מטרים, כשהוא נושא את הכלי שבו השמן הרותח, פעולה שלכל הדעות הייתה מעוררת חשד של הסוהרים, במידה והיו נוכחים באגף, כך שהיו עוצרים מבעדו של הנתבע מלהגיע למטרתו. הסיכוי כי 3 סוהרים היו מבחינים בנתבע טרם הגעתו למטרתו עולה לאין שיעור על הסיכוי שסוהר אחד יבחין בו. מכאן, גם מידת ההרתעה שנוכחות של 3 סוהרים הייתה מייצרת אצל הנתבע, פן ייתפס במעשה, עולה לאין שיעור על מידת ההרתעה שמייצרת נוכחות של סוהר בודד.

6. באשר לטענות הנתבעת לגבי אשם תורם מצד התובע וזאת מאחר ונמנע מלפנות לרשויות שב"ס לגבי סכסוכים או סיכונים קיימים מאסירים אחרים, מבקש התובע לדחות טענה זאת היות וברור כי פניה לרשויות אינה מקובלת בין האסירים, ומי שעושה כן מתייחסים אליו כאל "מלשין", והסכנה הצפויה לשלומו עולה לאין ערוך. בהקשר זה ראוי לציין כי גם רשויות שב"ס מודעות היטב לכך כי פניה לרשויות הינה מנוגדת לכללי ההתנהגות של האסירים בבית הסוהר, עד כדי כך ששיתוף פעולה עם רשויות החוק מהווה אחת העילות להגדרת אסיר כטעון הגנה. מכאן, ברור הוא שאין לבוא לתובע בטרוניה שלא התלונן לרשויות שב"ס, שכן תלונה כאמור הייתה מגבירה את הסיכון לשלומו.

טענות הנתבעת

7. הנתבעת טענה כי חלק נכבד מטענותיו של התובע בסיכומיו הינן בבחינת הרחבת חזית, תוך חריגה בוטה מכתב התביעה שהוגש על ידו ודינן להידחות על הסף. טענת התובע כאילו הנתבע היה 'אסיר חלש', אשר היה ב'סיכון מוגבר' להיות משודל על ידי גורמים 'כלשהם' לפגוע ב'אחרים', כגון התובע וכן טענתו כי האירוע נשוא כתב התביעה ארע עקב 'חיסול חשבונות' בעקבות אירוע קודם בו מיום 12.7.03 (להלן: "האירוע הקודם") בו תקף התובע אסיר אחר, וזאת באמצעות 'שידולו' של הנתבע לתקוף את התובע מהוות הרחבת חזית ודינן להידחות על הסף מטעם זה בלבד. עוד נטען, כי בבסיס טיעוניו אלו של התובע עומדות הנחות עובדתיות ספקולטיביות, שלא הוכחו על ידו כלל ועיקר ונותרו חסרות כל בסיס. טענת התובע כאילו האירוע נשוא כתב התביעה ארע עקב 'חיסול חשבונות' בעקבות האירוע הקודם, כלל לא הוכחה כמו גם טענתו כי הנתבע 'שודל' על ידי גורם 'כלשהו' לתקוף את התובע בעקבות האירוע הקודם. למעשה, הנתבעת סבורה כי כאשר התובע הבין שלא הייתה כל צפיות לכך שהנתבע יתקוף אותו, הוא החליט להעלות טיעון כללי, פשטני ומופרך, כאילו די היה בצפיות ל'התרחשות אלימה במעורבות התובע' כדי להוביל להחלטה בדבר 'הפרדתו לתקופה משמעותית' או העברתו לאגף או לבית סוהר אחר. לטענת הנתבעת, קביעה מעין זו אליה מכוון התובע משמעה הלכה למעשה כי כל אסיר צריך להיות מופרד לחלוטין מהאסירים האחרים, שהרי רבים מהם, כמו התובע, הינם אלימים. חיוב המדינה בנסיבות כאלה למעשה מטיל אחריות מלאה על כל נזק שנגרם לכל אסיר בין כותלי בית הסוהר, דבר שעלול להוביל לתוצאות אבסורדיות ולמשטר של אחריות מוחלטת, בניגוד להלכות של בית המשפט העליון בעניין.