ת"א 48681-03-16 דיאי ואח' נ' חדד ואח'

לפני בקשת המבקשים להסרת המשכון אשר נרשם ביום 14.2.2016 לטובת הנתבעת 9 על זכויות מי מהם במגרשים 248א, 248ב', 257א', 257ב' (בקשה מס' 31).

לאחר עיון בבקשות בתגובות ובתשובות, באתי לכלל מסקנה כי אין מקום למתן סעד זמני, וזאת מבלי שיהא בכך כדי הבעת עמדה לעניין טענות הצדדים לגופן, ובכפוף לסייגים המפורטים בגוף הבקשה.  

בבואו של בית המשפט לבחון שאלת מתן סעד זמני הוא נדרש לשלושה:

סיכויי ההליך, מאזן הנוחות ותום הלב.

באשר לסיכויי ההליך, התנהלות הנתבעים מעלה סימני שאלה לא מעטים. כך לגבי שאלת זכותו/סמכותו של הנתבע 1 לפעול ביחס למגרשים, כך לגבי שאלת קיומו של חוב, וכך לגבי שאלת קיומה של הסכמה לאיזו מהפעולות אשר בוצעו.

מאידך, גם סוגיית קיומו של חוב לנתבעת 9 לא הוכרעה, לרבות השלכותיה על זכויות אותה נתבעת.

באשר למאזן הנוחות, דומה כי אין הוא נוטה באופן מובהק לכיוונו של מי מהצדדים.

מועד הגשתה של בקשה זו מעלה קושי וזאת תוך מתן הדעת להלכתו של כב' בית המשפט העליון, במסגרתה נקבע, לא אחת, כי הגשתה של בקשה לסעד זמני באיחור, יש בה כדי כרסום בחובת תום הלב, וממילא יש בה לכאורה כדי ללמד על העדר דחיפות.

יש לזכור כי מתן סעד זמני בפתח ההליך הוא החריג להליך המשפטי, במסגרתו יינתן לרוב סעד, אם וככל שתמצא לכך הצדקה, בסיומו.