ת"א 48664-01-16 עובדיה-ימפולסקי ואח' נ' בר אל ואח'

לפניי בקשה להתיר לתובעים, הם המבקשים, לפצל הסעדים בגין העילות המתבררות בתביעה דנן.

המבקשים והמשיבים שכנים הצהובים זה לזה.

בכתב התביעה עותרים המבקשים לצו מניעה קבוע אשר ימנע מהמשיבים לחנות את רכבם מעבר לתחומי חניית המשיבים.

כנטען בכתב התביעה בנו המבקשים על המקרקעין שבבעלותם מחסן אשר הגישה אליו הינה מהשטח המשותף. לטענת המבקשים, מחנים המשיבים את רכבם באופן שאינו מאפשר להם גישה למחסן. על כן, הם הגישו התביעה דנן בה מבוקש הסעד אשר ימנע מהמשיבים לחנות את רכבם בשטח המשותף באופן שאינו מאפשר גישה למחסן.

בבקשה דנא טוענים המבקשים כי התנהלות המשיבים גרמה וגורמת להם נזקים שחלקם עדיין מתגבש. הם מוסיפים וטוענים כי המשיבים מונעים מהם לעשות שימוש בקניינם, מתעללים בהם וכך לדוגמה הם טוענים כי משיבה 1 ניסתה לדרוס את המבקשת 1.

המשיבים מתנגדים לבקשה ומפנים לכלל לפיו יש לרכז בתביעה אחת את מלוא הסעדים.

תקנה 45 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד (להלן: "תסד"א") קובעת כי אין לפצל סעדים הנובעים מאותה עילה אלא אם ניתן היתר.

המבחן הקובע לעניין התיבה עילה האמורה בתקנה 45 לתסד"א הוא: "כל אשר בלשון בני אדם נחשב לסיבה הדומיננטית של התביעה שהוגשה" (ראו האמור בספרו של המלומד גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה אחת עשרה בעמ' 335).

בענייננו, טוענים המבקשים כי בגין חסימת הגישה, ע"י המשיבים, למחסן שבנו נגרמו ונגרמים להם נזקים בנוסף לתביעה דנן.