ת"א 48517-06-16 ברגב מיסוי בינלאומי בע"מ ואח' נ' רוזנמן ואח'

לאחר עיון בבקשה לתיקון כתב התביעה ולצירוף תובעים, וכן התגובה והתשובה אשר צורפה, סבורני כי אין מקום לחסום את צירוף החברות הזרות כתובעות, בעיקר בשים לב לשלב המוקדם והמקדמי של ההליכים, כך שכמעט ואין חשש כי תיקון כתב התביעה יאריך את ההליך או יביא לדחייתם של מועדי דיון.

בהתאם אני מתיר תיקון כתב התביעה בדרך של צירוף תובעים בתובענה שכנגד. הואיל ולא מבוקש תיקון מעבר להוספת התובעות שכנגד, יש לראות את כתב התביעה כמתוקן בהתאם.

בכל הנוגע לשאלת הפקדת עירבון, מכח תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, דעתי כדעת ב"כ התובעת.

לפי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי: "בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע"

לענין זה, הביע ביהמ"ש העליון את דעתו, במסגרת רע"א 10376-07, ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים : "עיקר תכלית התקנה היא למנוע תביעות סרק ולהבטיח תשלום הוצאותיו של הנתבע, במיוחד כאשר בית המשפט סבור כי סיכויי ההליך קלושים. עם זאת, אין הכוונה להגביל את הגישה לבית המשפט רק לבעלי אמצעים. על כן, בית המשפט יפעל בנושא זה במתינות, תוך הפעלת שיקול דעת זהיר לגבי אופן הבטחת הוצאות המשפט. ראו: רע"א 544/89 אויקל תעשיות בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד (1) 647 (1990) (להלן: פרשת אויקל); ע"א 2877/92 אל לטיף נ' מורשת בנימין למסחר ולבניה (קרני שומרון) בע"מ, פ"ד מז (3) 846 (1993); רע"א 2808/00 שופר סל בע"מ נ' אורי ניב, פ"ד נד (2) 845 (2000); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 751-750 (מהדורה עשירית, 2009) (להלן – גורן, 2009). הפסיקה התוותה כללים מדריכים וסוגי מקרים שבהם ייעשה שימוש בתקנה זו, בשים לב להיעדר קריטריונים בתקנה עצמה. מקובל כי בעת שקילת בקשה לחיוב בהפקדת ערובה על בית המשפט לאזן בין זכות הגישה לערכאות (אשר נחשבת לזכות בעלת אופי חוקתי מן המעלה הראשונה ואף כזכות המהווה תנאי בסיסי לקיומן של שאר זכויות היסוד – ראו: פרשת אויקל; רע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא (3) 577 (1997) (להלן: פרשת ארפל); ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ החיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים, פ"ד נז (5) 433, פסקה 12 לפסק הדין (2003)) לבין זכותו של הנתבע כי לא ייצא מפסיד באם תידחה התביעה נגדו (ראו: רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים איברהים ואח', פ"ד נח (5) 865 (2004) (להלן: פרשת איברהים)). שיקול הדעת של בית המשפט בבואו להחליט בעניין תקנה 519(א) לתקנות רחב הוא (עיינו: פרשת איברהים, שם, בפסקה 5). בית המשפט מביא בחשבון גם שיקולים נוספים, כגון: סיכויי ההליך, מורכבותו, שיהוי בהגשת התביעה וכן מיהות הצדדים. במסגרת זו ניתן אף משקל למידת תום הלב בנקיטת ההליך. עיינו והשוו: פרשת אויקל; פרשת איברהים, שם, שם; דודי שוורץ סדר דין אזרחי, חידושים, תהליכים ומגמות 99-31, 112-1 (תשס"ז)."

ומוסיף ביהמ"ש העליון ואף מתווה את הדרך הראויה לעריכת האיזון (ענין ל.נ. הנדסה ממוחשבת, שם): "מן האמור לעיל עד כה עולה כי על בית המשפט הבוחן בקשה להורות לתובע שהוא תאגיד להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, לשקול בראש ובראשונה את מצבה הכלכלי של החברה, בהתאם ללשון הסעיף. זהו שלב הבדיקה הראשון. ואולם בכך, לא נעצרת הבדיקה. משקבע בית המשפט כי החברה לא הראתה כי תוכל לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, על בית המשפט להמשיך ולבחון האם נסיבות העניין מצדיקות חיוב החברה בערובה, אם לאו (ראו: פרשת נאות אואזיס, שם בעמ' 4). זהו שלב הבדיקה השני. בהקשר זה יש להביא בחשבון, בין היתר: (א) את הזכויות החוקתיות (הנוגדות) של הצדדים (ב) את ההנחה שחיוב החברה להפקיד ערובה במקרה כזה (בו לא הוכיחה שיש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע) מבטא את הכלל והפטור הוא החריג (דבר זה נלמד מהתיבה: "אלא אם כן", הכלולה בסעיף 353א לחוק). זאת ועוד – על פי הפרשנות שהיתה נהוגה ביחס לסעיף 232 לפקודה, שקדם לסעיף 353א לחוק, ניתן לומר – על דרך ההיקש –כי שאלת סיכויי ההליך (אותה נוהגים לבדוק בבקשה להפקדת ערבות מתובע לפי תקנה 519 לתקנות) גם היא יכולה להישקל על ידי בית המשפט במסגרת בחינתו את הנסיבות לסתור את ההנחה המצדיקה חיוב החברה בערובה. במילים אחרות – אם, למשל, סיכויי ההליך גבוהים, ייתכן שיהיה בכך כדי להוות נסיבות שבגינן מוצדק שלא לחייב בהפקדת ערובה (ראו: פרשת אויקל). " (ההדגשות אינן במקור – א.צ.)

ראה לענין זה, אף רע"א 9618/11 ארט יודאיקה בע"מ נ' ג. טלי עד שינוע בע"מ (ניתן ביום 29.12.2011).

ובנסיבותיו של המקרה דנן, מדובר בחברות זרות אשר קשה מאוד להניח כי במידה וייפסקו הוצאות לחובתן, תהא דרך נוחה, קלה או יעילה לגבותן; לא רק זאת, אלא מדובר לכאורה בתאגידים אשר קיומם בפועל הינו תולדה של צרכי מס, ובעיקרון פעילותן הינה בדרך של השקעה בתאגיד צד שלישי כ"השקעה בשרשור" (ראה ס' 13 לכתב התביעה שכנגד), משמע, הנכסים בהם בוצעו ההשקעות אינם של התאגידים התובעים שכנגד, אלא של תאגיד מרוחק.

הגם שמוקדם בשלב זה לבחון לעומקם את סיכויי התובענה (שכן ככל שמדובר בתובענה מוצדקת, הנטייה הינה להקל בשאלות אשר עלולות להביא להגבלת זכות הגישה לערכאות), העמידה של הצדדים המבקשים להצטרף לתובענה (ובשים לב לכלל העקרוני לפיו חברה זרה, ככלל, תחויב בהפקדת ערובה אלא אם תצלח לפחות את השלב הראשון של המתווה בפס"ד ל.נ. הנדסה ממוחשבת) על חוסר הרצון לגלות מצבן הכלכלי מחד והאמירה כי כספן מושקע אצל צדדי ג' ולא מוחזק בידיהן, מצדיק לגישתי הפקדת ערובה, אם כי לא בהיקפים הנזכרים בתגובת התובעת. עוד ייאמר, כי בהחלט יכול כי התובענה שכנגד מיועדת להוות רק משקל נגד לתובענה אשר הוגשה (והרי הוגשה לאחריה), בעיקר כאשר התובענה שכנגד מבוססת לכאורה על החלטות בנושאי מיסוי אשר טרם הפכו לחלוטות, והדבר מחזק את הנטייה שכן לחייב בהפקדת ערובה.