ת"א 48315-01-14 קסטוריאנו נ' עמידר,החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ

התובעת הינה אלמנה בת 68 המתגוררת בדירת עמידר ברח' יוסף חיים 11/1 באור יהודה (להלן: הדירה) מזה למעלה מ-25 שנים, מכח הסכם שכירות מיום 27.1.91.

כנגד התובעת הוצא צו פינוי מהדירה עקב אי עמידתה בתשלומים החודשיים בהתאם להסכם פשרה מיום 20.6.10 בינה ובין בעלה המנוח לבין עמידר במסגרת ת"א 3770-06-10 (להלן: הסכם הפשרה), אשר קיבל תוקף של פסק דין (להלן: פסק הדין).

בהסכם הפשרה, שהודפס במשרד ב"כ התובעת עו"ד פורת, נכתב כי חוב התובעת ובעלה לעמידר עומד על 114,122 ש"ח. וכי התובעת ובעלה מסכימים כי יינתן נגדם פסק פינוי מהדירה, אשר לא יבוצע אם ישלמו מדי חודש סך של 750 ש"ח, בנוסף לדמי השכירות וההוצאות השוטפות של הדירה. מספר התשלומים לא צויין. כן הסכימו התובעת ובעלה לשלם סך של 11,000 ש"ח כשכ"ט עו"ד של עמידר, וכי אם יפרו את ההסכם ישלמו פיצוי של 4,000 ש"ח לעמידר, בנוסף לסעד הפינוי.

משלא עמדו התובעת ובעלה בתשלומים בהתאם להסכם הפשרה, הגישה עמידר בנובמבר 2010 פסיקתא של פסק פינוי ותשלום לחתימת הרשם, ועל יסוד הפסיקתא פתחה תיק הוצל"פ למימוש פסק הדין.

בשנת 2014 ננקט נגד התובעת הליך פינוי בתיק ההוצל"פ שנפתח כאמור, ובהמשך לכך הופנתה התובעת ע"י אחד מבניה לייעוץ משפטי אצל עו"ד, והגישה באמצעותו תביעה לסעד הצהרתי כי פסק הדין והסכם הפשרה בטלים מיסודם, או לחילופין להורות על ביטול פסק הדין, והסכם הפשרה שמכוחו ניתן, מחמת עושק, הטעיה והעדר גמירות דעת מצד התובעת.

בתצהיר התובעת ובחוות דעת של עובדת סוציאלית מטעמה, ענבל לוסטיג (להלן: העו"ס) ששוחחה איתה והתרשמה ממנה, נטען כי התובעת הפסיקה את לימודיה בכתה ג' והחלה לעבוד עם אמה כעוזרת בית, וכך המשיכה לעשות במשך כל חייה. התובעת, שנישאה בגיל 24 והינה אם לשבעה בנים, היתה נתונה כל השנים לאלימות מצד בעלה המנוח, כלפיה וכלפי בניהם. המנוח אף ריצה עונשי מאסר ממושכים על אלימות כלפי אחד הבנים בהיותו קטין. העו"ס התרשמה כי במהלך חיי המנוח, שנפטר לפני חמש שנים, היתה התובעת נתונה למרותו בהיותה חלשה, נעדרת מקורות תמיכה ונעדרת התמצאות. כיום, התובעת מתקיימת מקצבת המל"ל, בסך 2,200 ש"ח, שאת חלקה היא מעבירה לילדיה כדי שישלמו את התשלום החודשי לעמידר.

על פי חוות הדעת, התובעת הינה אנאלאביתית מוחלטת, אינה מזהה אותיות או מלים אלא רק יודעת לשרבט את שמה. בנוסף, התובעת הינה חסרת כל יכולת מתמטית ולו גם ברמה הפשוטה ביותר, מזהה רק חלק מהספרות ואינה יכולה לעשות חישובים ולו ברמה חד ספרתית.

בפני העו"ס, התובעת לא ידעה לומר מה תוכנו של הסכם הפשרה עליו חתמה, והצהירה כי לא הבינה שההסכם מאפשר פינויה מהדירה אם לא תעמוד בתשלומי החוב בהתאם להסכם הפשרה, בנוסף על תשלום דמי השכירות החודשיים. לגבי נסיבות עריכת ההסכם זכרה התובעת רק כי הגיעה למשרד עורך דין של עמידר כדי לשלם תשלום שלא שילמה. בתצהירה פרטה כי נאמר לה שעליה ללכת למשרד עורך הדין כדי לשלם תשלום בסך 1,500 ש"ח שלא שולם, המתינה מחוץ למשרד כאשר בעלה שוחח עם עורך הדין, ולאחר שנאמר לה להכנס, התבקשה לחתום על מסמך וחשבה כי המסמך עליו הוחתמה הוא אישור על התשלום ששילמו. איש לא הסביר לה לפני החתימה כי היא חותמת על כך שהיא חייבת לעמידר סך של מעל 114,000 ש"ח ושאם לא תשלם אותו בתשלומים חודדיים של 750 ש"ח לחודש מעבר לדמי השכירות, תפונה מהדירה.

העו"ס קבעה כי לנוכח התרשמותה מיכולתה השכלית הדלה של התובעת, ולנוכח מורכבות המסמך עליו חתמה, היה צורך כי בטרם חתימת הסכם הפשרה, תלווה התובעת על ידי אדם מטעמה המתקשר עמה בצורה המובנת לה ואשר יסביר לה ברמה הבסיסית את תוכנו של ההסכם ואת התוצאות של הפרתו.