ת"א 48299-07-15 אילון נ' שמלה

1.התובעים והנתבעים ניהלו משא-ומתן לרכישת דירת הנתבעים, בני זוג גרושים שבניהם הסכם ממון הקובע זכות סירוב ראשונית לכל אחד מבני הזוג על הדירה. התובעים הגישו כנגד הנתבעים תביעה בגין פיצויים לנזקים שנגרמו עקב הפסקת המו"מ למכירת הדירה.

כל אחד מהנתבעים הגיש הודעה לצד שלישי, כנגד המבקשת, עורכת דין שייצגה את הנתבע, בטענה כי בשל התנהלותה הרשלנית נגרמו הנזקים לתובעים. עוה"ד הגישה בקשה לסילוק על הסף של שתי ההודעות שהוגשו נגדה, מחמת העדר עילה, העדר יריבות ובשל היותה טורדנית.

הרקע ותמצית טענות הצדדים

2.הנתבעים הינם בני זוג גרושים, אשר חתמו על הסכם ממון שאושר על-ידי בית המשפט לענייני משפחה. הסכם הממון קובע כי לכל אחד מהנתבעים זכות קדימה ראשונית לרכוש חלקו של האחר בדירה, במחיר הגבוה ביותר שיוצע ע"י צד ג' תם-לב. בנוסף, סוכם, כי הדירה תימכר לכל הפחות בסכום של 1.3 מיליון ₪.

במסגרת המו"מ לרכישת דירת הנתבעים (להלן: הדירה) הציעו התובעים לשלם תמורה בסך של 1.25 מיליון ₪. ההצעה התקבלה על ידי המשיב 2 (להלן: הנתבע), ולאחר מכן החל מו"מ בין הצדדים שנקטע בשל סירובה של המשיבה 1 (להלן: הנתבעת) לחתום על טיוטת חוזה המכר שנערכה על-ידי עורכת הדין של הנתבע, נטלי רון-לוי (להלן: עוה"ד).

3.הנתבע הגיש הודעה לצד שלישי כנגד עוה"ד, בה טען כי עוה"ד היתה בקשר רציף עם הנתבעת, וכי עדכן את עוה"ד ביום 25.05.15 כי הנתבעת מסרה לו שהיא בודקת את האפשרות לרכוש את הדירה, מידע שעוה"ד היתה צריכה להתייחס אליו. עוד טען הנתבע כי ביום 25.06.15, טרם העברת טיוטת ההסכם הראשונה עם התובעים ולפני שנקבע מועד לחתימה על ההסכם, מסר לעוה"ד (בכתב ובעל פה) שהנתבעת הודיעה לו שהיא בודקת את האפשרות לרכוש בעצמה את הדירה.

לגישת הנתבע, היה על עוה"ד לבצע בירור ענייני, לציין בכתב על גבי טיוטת ההסכם את קיומה של זכות הסירוב הראשונית של הנתבעת, ולקבל את אישורה של הנבתעת "להתקדם בעסקה". הנתבע סבור כי עוה"ד התרשלה והפרה חובת זהירות וחובת שליחות, בכך שפעלה לקידום ההסכם שלא לקבל התייחסות והערות מצד הנתבעים בכלל, והנתבעת בפרט, והתעלמה מהודעותיו בסוגיה זו.

4.הנתבעת אף היא הגישה הודעה לצד שלישי כנגד עוה"ד, בה טענה כי הודיעה לנתבע על סירובה להוציא את העסקה אל הפועל, ועל בקשתה לבדוק את יכולתה הכלכלית למימוש האופצייה על-פי הסכם הממון. חרף מסירת המידע, עוה"ד העבירה טיוטה לתובעים, והמשיכה בניהול המו"מ עמם, על-אף שידע על רצונה של הנתבעת לבדוק את אופציית המימוש.

הנתבעת הפנתה לטענת הנתבע כי עדכן את עוה"ד על רצון הנתבעת ביום 25.05.15, טרם שליחת טיוטת ההסכם. כמו כן, נטען כי עוה"ד לא יידעה את הנתבעת בדבר הוצאת ההסכם אל הפועל, ורק ביום 01.06.15 הודיעה לה לראשונה על מועד החתימה. טוענת התובעת כי בשל כך, יש לראות בהתנהגות זו של עוה"ד משום רשלנות, וכן הפרת חובה חקוקה של סעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1951 וסעיף 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1986. עוד נטען כי לעוה"ד אחריות מוחלטת לנזקי התובעים מכוח סעיף 6(ב) לחוק השליחות, התשכ"א-1965.

5.עוה"ד עתרה לסילוק ההודעה לצד ג' על הסף מחמת היעדר עילה כנגדה או לחילופין העידר יריבות עמה, בטענה כי הנתבעים ניהלו באופן עצמאי את המו"מ למכירת דירתם, וכל שנדרש מעוה"ד היה לפעול ב"תפקיד פיקודי" וליתן בסופו של הליך המו"מ עיגון להסכמות הצדדים, ועל-כן אין לייחס לה את נזקי התובעים. עוה"ד טענה, כי הנתבעת הראתה את הדירה לקונים מטעמה, והנתבע אף אישר בכתב הגנתו כי נתן הסכמתו למכירת הדירה.

לגישת עוה"ד, לא ניתן לקבוע כי היא "ניהלה עסקת המקרקעין". בשל כך סבורה עוה"ד שלא קיימת עילת תביעה כנגדה, כאשר האחריות להודיע לתובעים על קיום זכות הסירוב הראשונה של הנתבעת, היתה מונחת לפתחה של האחרונה. עוד טענה עוה"ד כי ההודעה הוגשה באיחור ותוך חריגה מהמועדים שנקבעו לצורך כך.

עוה"ד סבורה כי יש לדחות הבקשה גם בשל היותה טורדנית וחסרת תום לב. באשר לנתבעת, נטען כי היא מבקשת להשתמט מאחריותה לנזקים שגרמה בעצמה. באשר לנתבע, טענה עוה"ד כי במסרון ששלח לה (נספח 1 לבקשה), הביע התנגדות להתנהלות הנתבעת באומרו לעוה"ד, כי "למה זרמה עם הקונים? היא מנסה להפיל עליך את ההתנהלות הלא ישרה שלה. איזה שטויות". לגישת עוה"ד, מסרון זה סותר דברים שאמר הנתבע לאחר מכן, בהם הוא מביע תמיכה בטענת הנתבעת, שלא ידעה על מכירת הדירה. כמו כן טענה עוה"ד, כי הנתבעים עצמם לא יידעו את התובעים על רצון הנתבעת לממש את זכות הקדימה שבידה.

6.בתגובות הנתבעים הם חזרו על טענותיהם שבהודעה לצד שלישי, וטעמו כי אין מקום לחקור ולדרוש בעובדות בשלב ראשוני זה, אלא יש לאפשר להם להוכיח את טענותיהם כלפי עוה"ד. הנתבעים הבהירו כי לשיטתם, עוה"ד ידעה שעליה לאשר ולבדוק עם הנתבעת את עניין המכירה, שכן היתה מודעת לזכות הסירוב הראשונית של הנתבעת. הנתבעת סברה כי המסרון ששלח הנתבע, מחזק את טענתה שעוה"ד ידעה על רצונה של הנתבעת לבדוק את האפשרות שתרכוש את הדירה בעצמה.

דיון והכרעה

7. אקדים סוף דבר לראשיתו ואציין כי מצאתי לדחות את הבקשה לסילוק על הסף של ההודעה לצד שלישי, ואפרט.

8.סמכותו של בית המשפט להורות על סילוק תובענה נקבעה בתקנות 100 ו-101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. בפסיקה נקבע כי סילוק תובענה על הסף - בין בדרך של מחיקה ובין בדרך של דחייה - הוא אמצעי שננקט רק במקרים חריגים. לאור זאת, בדרך כלל יעדיף בית המשפט, ככל הניתן, שלא לנקוט אמצעי זה, שנפקותו היא שליחת התובע מעל פניו בטרם דיון ענייני בתובענה (ע"א 693/83, שמעון שמש נ. רשם המקרקעין תל-אביב-יפו, פ"ד מ(2) 668 [1986]).

חיזוק לדברים אלה ניתן למצוא בהלכה שנפסקה בפסק הדין בע"א 6805/99, תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ. הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים, פ"ד נז(5) 433 [2003], שם הכיר בית המשפט בזכות הגישה לערכאות המשפט כזכות יסוד שעל בית המשפט להגן עליה בדומה לכל זכות יסוד אחרת.

9. בענייננו, מיוחסות לעוה"ד טענות לרשלנות והפרת חובה חקוקה בהתנהלותה כעוה"ד המייצגת את הנתבע – ואפשר שעוה"ד חבה בחובת נאמנות מסוימת גם כלפי הנתבעת - במו"מ מול התובעים. נטען כי עוה"ד כי לא יידע את הנתבעת בפרטי ניהול המו"מ עם התובעים, למרות שידעה על רצון הנתבעת לממש את זכות הסירוב הראשונית.