ת"א 48283-11-13 המוסד לביטוח לאומי ירושלים סניף ויצמן נ' גראקוב

לפני בקשת המבקש, שהוא גם התובע בתביעה, להגיש במסגרת תביעת שיבוב נגד הנתבע, את פסק הדין הפלילי בו הורשע הנתבע לפי הודאתו כראיה בהתאם לסעיף 42א לפקודת הראיות (נוסח חדש) התשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות") מבלי לאפשר לנתבע להגיש ראיות לסתור בהתאם לסעיף 42ג' לפקודה.

המשיב שהוא הנתבע בתיק, הגיב לבקשה זו בטענה, כי מאחר והנתבע הורשע במסגרת הסדר טיעון מבלי שנשמעו ראיות בתיק, יכול הנתבע להביא ראיות באשר לנסיבות הארוע, ראיות שלא בא זכרן בפסק הדין שניתן.

לתגובה זו השיב המבקש, כי הוראת סעיף 42א לפקודת הראיות חלה גם במקרה של הודיה בעובדות והבאת ראיות לסתור תנתן רק במקרים חריגים משכך יש לקבל את הבקשה במלואה.

דיון והכרעה

לאחר ששקלתי את עמדת הצדדים, את הוראות הדין והפסיקה, באתי לידי המסקנה המתבקשת, כי שעה שלא עומדת בקשה להבאת ראיות לסתור מטעם הנתבע, ברי, כי אין ליתן רשות כזו ומבחינה זו הבקשה מיותרת ואף תמוהה, ואולם על מנת להעמיד דברים על דיוקם ולחסוך דיונים בסוגייה בהמשך, אדגיש, כי טענה בדבר קיומו של אשם תורם למתלונן, במילא אינה מצריכה בקשת רשות להבאת ראיות לסתור כזו, ומשכך, הנתבע יהא רשאי להעלות את הטענה במהלך ההליך. אפרט את טעמי.

סעיף 42א לפקודת הראיות קובע, כי הממצאים והמסקנות של פסק דין פלילי חלוט המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם, אם המורשע הוא בעל דין במשפט האזרחי.

לעניין זה נקבע בפסיקה, כי כאשר פסק דין פלילי מבוסס על הודאת הנאשם, רואים את העובדות בכתב האישום כמוכחות כלפיו והן יהוו את ה"ממצאים" שבפסק הדין – ע"א 71/85 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' בוחבוט פ"ד מא(4) 327 (1987). ההנחה היא, ש"בית משפט אינו מרשיע אדם אלא לאחר שאשמתו הוכחה מעל ספק סביר, ולכן אין צידוק להתעלם ממנה לצורך שכנועו של בית משפט אחר" ו"חקירה ודרישה שנעשתה על ידי שופט פלילי ראויה לעמוד בחזקת אמת" - ע"א 350/74 חברת מ.ל.ט בע"מ נ' ממן פ"ד כט(1) 208 (1974); י' קדמי, על הראיות, (חלק שלישי) תשס"ד-2003, עמ' 1353. פסק הדין הפלילי, יכול לשמש ראייה גם נגד זרים, מי שלא היו צדדים במשפט הפלילי - ע.א. 4256/91 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' שידלובסקי, פד"י מ"ט (5) 141 (1996), ראה גם: ת"א (חי) 565/03 ראובן בן ציון נגד חזן דוד (25/1/2007), (להלן: "עניין ראובן")).

כפי שנקבע לא פעם, הרציונלים העומדים בבסיס הוראת סעיף 42א, ובכלל זה, עקרון העקביות המחייב למנוע סתירות בפסיקת בתי המשפט, מידת ההוכחה הגבוהה בהליך הפלילי החלה מקל וחומר בהליך האזרחי וההנחה, כי בהליך הפלילי כבר ניתנה לנתבע ההזדמנות להתגונן ואין מקום לדון שוב בצדדים, מצדיקים את קבלת הממצאים והמסקנות שנקבעו בהכרעת הדין, גם בהליך האזרחי (ראה עניין ראובן, וראה גם ד. פרידמן "פסק דין פלילי כראיה במשפט אזרחי" הפרקליט כה(א) 92, כה(ג) 372, תשכ"ט-1969).

בהתאם לסעיף 42ג' לפקודת הראיות, מקום שהוגשה ראיה כאמור בסעיף 42א', לא יהא המורשע או חליפו או מי שחב בחובו הפסוק, רשאי להביא ראיה לסתור או ראיה שכבר נשמעה או הוגשה במשפט הפלילי אלא ברשות בית המשפט, מטעמים שירשמו וכדי למנוע עיוות דין.

כפי שנקבע בפסיקה, בקשה להבאת ראיות לסתור צריכה להיות מוגשת בכתב ומנומקת כדבעי, על ידי המורשע או חליפו ובהעדר בקשה כזו ממילא לא נתונה הרשות להביא ראיות כאמור.

בנסיבות אלה, בקשת המבקש, המנסה להקדים את המאוחר אינה במקומה.