ת"א 4828-02-14 קוניון נ' קו7פסום והפצה בע"מ ואח'

1.התובע הגיש כנגד הנתבעים תביעה כספית על סך 403,000 ₪ , שביסודה טענה לחיוב מכוח הלוואות שניתנו על ידו לנתבעים.

2.בישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 11.4.16 הגיעו הצדדים להסכמה הבאה:

"אנו מסמיכים את בית המשפט לפסוק על דרך הפשרה, לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט, אשר במסגרת פסק דין יוכל בית המשפט לפסוק כל סכום בין 0 ₪ עד לקבלת מלוא התביעה.

ככל שייפסק פיצוי וככל שהנתבעים לא יעמדו בו, יהיה זכאי התובע לקבלת פסק דין על מלוא סכום התביעה. אין צורך בסיכומים."

3.ביום 12.4.16 נתתי פסק דין, בו חייבתי את הנתבעים לשלם לתובע סכום של 50,000 ₪. בסעיף 3 לפסק הדין קבעתי כדלקמן:

"הסכום הנ"ל ישולם במלואו עד ליום 31.5.16, שאם לא כן יהיה על הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע את מלוא הסכום התביעה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד מועד התשלום בפועל, ובנוסף יהיה עליהם לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך 25,000 ₪, וכן החזר אגרה ששולמה ע"י התובע במסגרת ההליך."

4.ביום 25.5.16 הגישו הנתבעים "בקשה בהולה לביטול חלקי של פסק הדין ולעיכוב ביצוע פסק הדין". בבקשה נטען כי הנתבעים הסכימו למתן פסק דין על דרך הפשרה מפאת "לחץ זמן", וזאת לאחר שבקשתם לדחיית מועד ההוכחות, לאור החלפת ייצוג, נדחתה. נטען כי הנתבעים הסכימו למתן פסק דין על דרך הפשרה "בתנאי שכל סכום שייפסק יחולק בתשלומים", וכי אילו ידעו כי יחוייבו בתשלום אחד הם לא היו מסכימים למתן פסק דין כאמור. משכך, עתרו הנתבעים לכך שסכום פסק הדין יחולק ל- 12 תשלומים.

5.התובע התנגד לבקשה. לשיטתו, הבקשה נעדרת בסיס חוקי, הואיל ובית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיו. למעלה מהצורך נטען כי התערבות בפסק דין שניתן על דרך הפשרה נעשית במקרים נדירים, והמקרה הנוכחי אינו נמנה על אחד מהם. עוד נטען כי מעולם לא הוסכם על פריסת החיוב לתשלומים.

6.בתשובה לתגובה טענו הנתבעים כי אי פריסת סכום החיוב על פי פסק הדין הינה בגדר השמטה הניתנת לתיקון.