ת"א 48245-05-15 עשוואל אתי-סיסטם דיזיין בע'מ ואח' נ' שיא אחזקות נדל"ן ישראל 2010 בע"מ ואח'

1.התובע הגיש תביעה לקבלת תשלום עבור התקנת מערכות תאורה והגברה שהתקין בבית עסק של הנתבעת, חברה אשר הנתבעים הינם בעלי המניות בה. במקביל להגשת התביעה הוטל עיקול זמני על נכסי החברה אשר בוטל לבקשת התובע לאחר כחודש וחצי מהטלתו מאחר ולא נתפסו נכסים בעיקול.

החברה הנתבעת עותרת לחילוט הערבות והעירבון והנתבעים עותרים לסילוק התביעה כנגדם על הסף מחמת העדר יריבות או עילה.

2.הבקשה לחילוט העירבון והערבות הוגשה ללא תצהיר ובטענה כי שוכרת הנכס להחברה עיכבה כספים שהייתה אמורה לשלם. למעט הסכם שכירות לא צורף דבר להוכיח כי נגרם לחברה נזק עקב העיקול ובהעדר תצהיר לא נסתרה טענת התובע כי העיקולים לא תפסו דבר. ברע"א 9308/08 אלול נ' רביב, 21.4.09 הבהיר בית המשפט את מסלולי הפירעון מבטוחות לסעד זמני:

"היבט שני שלגביו יש חשיבות להבחנה בין ערבות לערבון נוגע לתנאים למימוש הבטוחה ולהליך הנדרש לשם כך. בעניין זה נקבעו בתקנות סדר הדין האזרחי הסדרים שונים לגבי ערבון ולגבי ערבות. לגבי ערבון, קובעת תקנה 371(א) לתקנות הליך של חילוט. על פי התקנה, לאחר פקיעת הצו הזמני רשאי בית המשפט הדן בתובענה לחלט את הערבון, כולו או מקצתו, לטובת מי שאליו מופנה הצו. לחילוט הערבון נקבעו שני תנאים: האחד, כי הגשת הבקשה לסעד זמני לא הייתה סבירה בנסיבות העניין. בכך שונה ההסדר בנוגע לחילוט מזה הנוהג לגבי חיובו של מבקש הסעד הזמני בפיצוי מכוח ההתחייבות העצמית, אשר כאמור אינו מותנה בהיותה של בקשת הסעד הזמני בלתי סבירה. התנאי השני לחילוט הערבון הוא כי מבקש החילוט הראה כי נגרם לו נזק. עם זאת, נקבע בתקנה כי אין צורך להוכיח את גובה הנזק. בפסיקה נקבע (בדן יחיד), כי על אף לשון התקנה "על המבקש לחלט את העירבון להביא כמות מינימלית של ראיות גם להוכחת גובה הנזק" (רע"א 98/03 מפעלי גדנסקי בע"מ נ' ברום תעשיות טקסטיל (1993) בע"מ, פ"ד נז(3) 727, 732 (2003) (להלן- עניין גדנסקי); ראו גם החלטת רשם בית משפט זה ברע"א 6448/01 חיר נ' לידאי, פ"ד נז(2) 562, 574-572 (2003) (להלן - עניין חיר)). עוד יוער, כי גם אם התמלאו התנאים לחילוט הערבון, אין החילוט נעשה באופן אוטומטי, אלא הדבר נתון לשיקול דעתו של בית המשפט (עניין גדנסקי, עמ' 733-732).

ההסדר בנוגע למימוש הערבות שונה באופן משמעותי מזה הנוגע לערבון. לא קיים הליך של חילוט ערבות. בשונה מערבון, אין הערבות מקימה לנתבע זכויות נוספות על אלו הקיימות לו כלפי מבקש הסעד הזמני בגין התחייבותו העצמית של האחרון. הערבות נועדה להבטיח את קיום התחייבותו העצמית של מבקש הסעד הזמני. על כן, תנאי בלעדיו אין להיפרע מן הערבות הוא קביעה כי מבקש הסעד הזמני חייב בפיצוי מכוח התחייבותו העצמית. מבחינה פרוצדורלית, ניתן לתבוע את הפיצוי על נזקי הסעד הזמני וכן את מימוש הערבות לשם כך על ידי הגשת תובענה חדשה או על ידי הגשת בקשה במסגרת ההליך שבגדרו ניתן הסעד הזמני (תקנה 371(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי; ראו עניין אריאל, עמ' 623). מבחינה מהותית, כאמור לא נדרש הנתבע להראות כי בקשת הסעד הזמני לא הייתה סבירה. עם זאת, על הנתבע להוכיח את היקף הנזק שנגרם לו וקשר סיבתי בין הצו הזמני לבין הנזק, כפי שנדרש בכל התדיינות אזרחית. עניין נוסף שבקשר אליו קיים הבדל בין ערבון לבין ערבות הוא מסגרת הזמנים למימוש הבטוחה. בקשה לחילוט ערבון יש להגיש תוך 60 ימים ממועד פקיעת הצו הזמני (תקנה 371(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי). באשר לערבות קובעות התקנות, כי אם לא הוגשה תובענה או בקשה לפיצויים תוך שישה חודשים ממועד פקיעת הצו הזמני יש להחזיר למבקש את הערבות, אלא אם קבע בית המשפט מועד אחר מטעמים מיוחדים שיירשמו (תקנה 371(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי)."

במקרה הנדון הבקשה לחילוט העירבון הוגשה למעלה מ- 60 ימים לאחר ביטול העיקול הזמני ודי בטעם זה כדי לדחותה. הנתבעת לא הביאה ראיות מינימליות לקיומו של נזק ולא הוכיחה כי הבקשה לא הייתה סבירה. לא נסתרו הטענות למחלוקת בין השותפים שחלקם לא התגוררו בארץ ולא נסתרו הטענות כי לא שולמו תשלומים גם לספקים אחרים. החברה הסתפקה בטענה סתמית כי היא פעילה ואין לה בעיות פירעון, ללא צירוף אסמכתאות ביחס לאיתנותה הכלכלית. חוסר סבירות הבקשה לא הוכח ואין די בטענה כי סכום התביעה מופרז, מחלוקת שתיושב רק עם בירור התביעה לגופה.

לאור מסקנות אלו ברור כי אין יסוד גם לחיוב תשלום סכום הערבות ואף הבקשה מערבת שלא כדין את חילוט הערבות עם חילוט הערבות, הליך שלא קיים כלל. מאחר ולא הוכח שיעור נזק שנגרם לחברה אין כל מקום לחיוב תשלום מכוח הערבות. על כן, נדחית הבקשה להיפרע מהערבויות.

3.בתוך הבקשה לחילוט העירבון הוצנעה בקשה חלופית לחיוב התובע בערובה להוצאות. ראשית, לא ראוי להגיש בקשות חלופיות מעין אלו ולא ניתן לייחד את הבטוחות לסעד זמני כערובה להוצאות ההליך. כבקשה נפרדת לחיוב בערובה להוצאות, בהעדר תצהיר לא הוכחו תנאים לחיוב בערובה. אין די בטענה כי סכום התביעה מופרז כדי להצדיק חיוב בערובה ואין בעובדה כי נתבעו גם בעלי המניות כדי להטיל ערובה כאמור. הטלת ערובה להוצאות על תובע בשר ודם הינו סעד שיינקט במשורה רק כאשר מדובר בהליך סרק מובהק (ראה, רע"א 5783/13 אבו סעלוק נ' שירותי בריאות כללית, 14.11.13). לא מצאתי כי מתקיימים התנאים לחיוב התובע בהפקדת ערובה להוצאות ההליך.

3.גם הבקשה לסילוק על הסף, לוקה בפגם של העדר תצהיר ודי בטעם זה כדי לדחותה. לגופו של עניין כוללת הבקשה טענות עובדתיות לרוב, שפורטו בהגנת הנתבעים, ביחס לשיעור החוב הנטען. מחלוקת מעין זו לא ניתן לבררה במסגרת בקשה לסילוק על הסף מאחר ומהווה את לב הסכסוך, על כן הטענה כי נותרה, אם בכלל, יתרת חוב קטנה והתביעה מופרזת, לא מעידה כי התביעה הוגשה בחוסר תום לב.

הוא הדין ביחס לטענות כנגד חיובם האישי של בעלי המניות. התביעה מפרטת שתי עילות לחיוב בעלי המניות, גם דרך הרמת מסך וגם חבות אישית בנזיקין נוכח אופן ניהול המשא ומתן. די שהתביעה מגלה עילה כדי להימנע ממחיקת בעלי המניות באופן אישי ואין זה השלב בו ניתן לברר את טענות הנתבעים. על כן, הבקשה לסילוק על הסף נדחית.