ת"א 48137-09-14 דה ג'יסוס נכלי נפולי נ' פח'ר אלדין ואח'

1.בקשה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט.

2.ביום 23.11.2014 הגישה המבקשת בקשה לסעד זמני במעמד צד אחד, בין היתר לצו המורה למשיב סאמר פח'ר אלדין (להלן: המשיב) להימנע מלהגיע לנכס מושא התביעה.

3.כבוד השופטת ע' הוד הוציאה ביום 24.11.2014 צו ארעי כמבוקש. למחרת, הורחב הצו על מנת שיחול על משיב נוסף.

4.בדיון ביום 3.12.2014 במעמד המשיב ובא כוחו, הורתה כבוד השופטת ר' גלפז מוקדי "על הארכת הצו הזמני אשר ניתן על ידי כב' השופטת הוד מיום 24/11/2014 ומיום 25/11/2014 (ביחס לשני המשיבים) וזאת בשלב זה עד ליום 10/12/2014, שעד למועד זה תדאג המבקשת להגיש תצהיר חתום כדין וכן התחייבות כמתחייב מהחלטה של כב' השופטת הוד".

5.ביום 10.12.2014 קבעה השופטת גלפז מוקדי כי "לאחר עיון בתצהיר החתום המצורף ובהמשך להחלטתי מהדיון ביום 3.12.14, אני מורה כי הצוים הזמניים אשר ניתנו בתאריכים 24.11.14 ו-25.11.14 על ידי כב' הש' הוד, אשר הוארכו על ידי ביום 3.12.14, יעמדו בתוקפם עד תום ההליך או עד מתן החלטה אחרת".

6.ביום 25.4.2016, בחלוף כשנה וחצי, הגישה המבקשת בקשה לפי פקודת בזיון בית משפט, בטענה שהמשיב הפר את הצו הזמני. בבקשה נטען כי המבקשת שוהה בחודשים האחרונים בחו"ל, וכי היא ביקשה מבאי כוחה בארץ לבקר בביתה במג'דל שמס – הוא הנכס מושא התביעה – ולבדוק את מצבו מעת לעת. על-פי הנטען, ביום 24.4.2016 נסעו שני באי כוחה של המבקשת לבקר את הבית ולהפתעתם הם ראו רכב חונה בחניה מאחורי הבית. ניסיונם להיכנס לבית לא צלח כי הבית היה נעול בסגר פנימי, ודפיקותיהם בדלת לא נענו. לאחר מספר דקות הבחינו באי כוח המבקשת במשיב ואדם נוסף כאשר הם כבר נכנסו לרכב שחנה קודם לכן ליד הבית, לאחר שהם ככל הנראה יצאו מהדלת האחורית של הבית. נטען כי לאחר שהמשיב הגיע לידם הוא עצר את הרחב והחל בצעקות ואיומים. נטען כי כאשר בא כוח המבקשת הודיעו למשיב כי הוא מפר את הזו הזמני הוא הודיע כי הבית שלו והוא ייכנס וייצא ממנו "מתי שבא לו". באי כוח המבקשת התקשרו למשטרה, אלא המשיב מסר להם כי אין צו המונע ממנו להיכנס לבית. השוטרים טענו כי הצו אינו נהיר להם וביקשו הן מבאי כוח המבקשת, הן מהמשיב, שלא להיכנס לבית. התצהיר בבסיס הבקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט היה תצהירו של בא כוחה של המבקשת, עו"ד ראמי חזאן, אשר ביקש את רשות בית המשפט לפי כלל 36(ב) לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 (רשות להמשיך ולייצג את המבקשת למרות שהוא עתיד להעיד לטובתה במסגרת הבקשה).

7.בתגובתו לבקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט, טען המשיב כי יש לדחות את הבקשה כי היא נתמכת בידי תצהיר של בא כוח המבקשת ולא של המבקשת עצמה. כן טען המשיב כי הוא מכחיש את "רוב" העובדות והטענות בבקשה. נטען כי הבקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט היא הליך טורדני וקנטרני, בעקבות סכסוך שפרץ בין הצדדים על רקע רומנטי. לטענת המשיב, לאחר מתן צו המניעה הזמני, המבקשת הזמינה אותו לבוא לדירה ולהיות איתה. הוא טוען כי היה עם המבקשת בדירה במשך תקופה מסוימת, שלאחריה היא עזבה את הבית ואת מג'דל שמס ועזבה לחו"ל. הוא טוען כי הוא נכנס לדירה בידיעתה ובהסכמתה, מתוך אמונה וידיעה כי הבית בבעלותו וכי הוא זכאי להשתמש בו. כן טען המשיב כי המבקשת לא קיימה את התנאים שנקבעו לתוקף צו המניעה מושא הבקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט, וכי צו המניעה לא נמסר לו "אישית".

8.בפתח הדיון בבקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט ביום 22.5.2016 העלה המשיב טענה, לפיה התביעה שבמסגרתה הוצא הצו הזמני ואשר הוגשה בבית משפט השלום, אינו בסמכותו העניינית של בית משפט השלום, אלא – בסמכות בית המשפט המחוזי. זאת, כי הסעד המבוקש בתביעה הוא הצהרה על ביטול התחייבות ליתן במתנה בעלות במקרקעין. המבקשת טענה כי התביעה מצויה בסמכותו העניינית של בית משפט השלום כי סעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 אינו חל על המקרקעין בענייננו, שהם מקרקעין בלתי רשומים.

9.נוכח העלאת הטענה בדבר סמכות עניינית, נדחה הדיון ונקבעו מועדים לתגובות לטענת העדר הסמכות העניינית ולבקשה בענין המשך ייצוג לפי כלל 36(ב) לכללי לשכת עורכי הדין.