ת"א 47993-09-13

הרקע והשתלשלות ההליכים המשפטיים

1. עניינה של התובענה שלפנינו, אשר הוגשה בחודש ספטמבר 2013, פינוי ו/או סילוק ידו של הנתבע מחנות ברחוב החבצלת 1 בירושלים (להלן – החנות), שהושכרה לנתבע בשכירות מוגנת לפי חוק הגנת הדייר (נוסח משולב), התשל"ב – 1972 (להלן – חוק הגנת הדייר), בהתאם להסכם שכירות מיום 26.7.1973, נספח ב' לכתב התביעה (להלן – הסכם השכירות).

2. בעקבות בקשת הנתבע, התיר לו בית הדין לשכירות בשנת 2009 לשנות את מטרת השכירות בחנות לממכר מזון, שתיה קלה ומיצים (להלן – המטרה החדשה), וערעורה של התובעת בעניין זה נדחה (ע.א. 5066-02-12).

3. במסגרת תביעת פינוי קודמת שהגישה התובעת נגד הנתבע בשנת 2011 (תא"ח 1678-05-11), אשר נדונה בפני כב' השופטת מרים ליפשיץ – פריבס, נקבע בפסק דין מיום 26.11.12 (להלן – פסק הדין) כי הנתבע אמנם הפר את הסכם השכירות הפרה המקנה לתובעת זכות לפנותו מהחנות – אולם הוענק לנתבע סעד מן הצדק.

4. על פי כתב התביעה שלפנינו, ביום 12.12.12, זמן קצר לאחר פסק הדין, פנה הנתבע לתובעת במכתב, נספח ד' לכתב התביעה, ובו הוא מפרט את ההתאמות הדרושות לצורך שימוש בחנות למטרה החדשה: החלפת ויטרינה שבורה, העתקת מיקום השירותים והצבת כיורים, החלפת אריחי רצפה, צביעת החנות, הוספת נקודות חשמל , וכן נקודות חיבור לגז.

לטענת התובעת, על אף שהיא הודיעה לנתבע (נספח ה' לכתב התביעה) כי עליו להציג בפניה תכנית מפורטת של הפריטים אותם הוא מתכוון להוסיף או לשנות ורק לאחר המצאתה תגבש התובעת את התייחסותה לשינויים המבוקשים – ביצע הנתבע על דעת עצמו, בחודש יוני 2013, עבודות שיפוץ נרחבות בחנות ללא הסכמת התובעת.

כמו כן, נטען כי הנתבע מסר לתובעת ארבעה שיקים מעותדים בשל דמי שכירות לשנת 2013, כאשר השיק הראשון, שזמן פירעונו היה ליום 1.6.13 - לא כובד על ידי הבנק.

5.התביעה הוגשה לאחר שבוצעו על ידי הנתבע, לטענת התובעת, הפרות יסודיות של חוזה השכירות, המקנות לה עילת פינוי בהתאם להוראות סעיף 131 (1) ו – 131 (2) לחוק הגנת הדייר .