ת"א 47824-11-13 ג'אבר ואח' נ' אבו רומאנה 17 בפברואר 2016

להסדר-פשרה, שהניחו הצדדים לפניו של בית-המשפט. במה שרלוונטי לעניננו נקבע בפסק-הדין כי כל אחד מן הנתבעים דנן מחזיק בַּדירה; כי הדירה היא "דירה מוגנת"; כי נתבעת 1 תשלם לתובעים מאותה עת ולהבא "דמי שכירות חודשיים מוגנים" עבור השימוש בַּדירה וכי שני הנתבעים גם יחד "ישלמו לתובעים את מלוא דמי השכירות שהינם חייבים בגין 2 הדירות" – כלומר בגין הדירה ובגין היחידה גם יחד. זו האחרונה כונתה בהסדר-הפשרה "הדירה על הגג", ודבר לא התייחס לשימוש בה לבית-עסק.

5.כבר בפתח הדברים יש, אפוא, לסלק מן הדרך טענת-סרק של ההגנה והיא כי אין לתובעים מעמד של בעלים בדירה. טענה זו נסמכה על הֵסדר-זכויות במקרקעין, שבא לעולם בשנת 2008 ותוצאתו, למצער עד עתה, היא כי במרשם-המקרקעין אין התובעים רשומים כבעלי-המקרקעין. אמת הדבר, אלא ששום גורם אחר אינו רשום כבעלים במקומם. ברישום שבמרשם-המקרקעין, ונספח לכתב-ההגנה, נרשם: "הבעלים – לא הוסדר". ברי כי בעיה כלשהי מנעה את השלמתו של הרישום והוא נותר חסר. הטעמים לכך אינם נהירים לי. אך גם לנתבע, דומה, אין הטעמים האלה נהירים והוא לא הציג לפנַי שום ראיה לבעלותו של אחֵר. ענין זה, בצירופו של פסק-הדין בהליך הקודם מקימים, להשקפתי, השתק, המונע מן הנתבע לכפור במעמדם של התובעים בדירה ובחובתו לשלם לידיהם דמי-שכירות מכוח היותה של הזכות בדירה – להם.

6.לעיקר. הנתבע מיקד את טענותיו (ראו סיכומיו בעמ' 32 לפרוטוקול, מש' 6) במעמדו כדייר נדחה בדירה, לפי סעיף 27 הנזכר לעיל. הוא ויתר מפורשות על ניסיון לטעון להיותו בן "הדור השני" לדיירות-המוגנת (שם). הוא הסתפק בטענה לדיירות מסֶדר שלישי. מה שרלוונטי, לפיכך, מהסדר-הפשרה של שנת 2000 הוא כי הנתבע התגורר, בפועל, בדירה באותה עת, יחד עם אמו – הדיירת הנגזרת.

אך במגורים בדירה בשנת 2000 לא סגי. יש לשאול אם במועד, שבו הלך אביו לבית-עולמו, ומועד זה לא נודע לבית-המשפט מעולם, הוא התגורר עמו בדירה; ואם הוא הוסיף לדור בה, ברציפות, עד למועד, שבו אושפזה האֵם או, לכל המאוחר, עד להסתלקותה מן העולם ביום 4 או 5 לאפריל 2014. שאם לא כן, אין הנתבע עונה על התנאי הראשון שבסעיף 27: "ובלבד שהוסיף להתגורר בדירה בזמן שהדייר שלפניו נפטר".

התובע, נדמה, לא התכחש למגוריו של הנתבע בדירה בעת מות אביו. הוא נשאל בחקירתו הנגדית, והשיב, כך:

ברם, הוסיף התובע והעיד כי במועד, שבו אושפזה הנתבעת במוסד; במועד פטירתה ו"עד אתמול שלשום, עד לפני שנה... הוא [הנתבע] גר למעלה על הגג. הוא גר על הגג. יש לו דירה, אני יודע. אני עקבתי אחרי זה. יש לי תמונות שאני מצלם לך את הגג" (עמ' 18, ש' 24-13; עמ' 21, ש' 2). התובע הודה, אמנם, כי לא ביקר ביחידה הואיל והנתבע מונע זאת ממנו בעקביות: "הוא לא נותן לנו, הבנאדם הזה לא מסכים שניכנס לחדר המדרגות. כשאנחנו מגיעים לחדר המדרגות לבדוק משהו, הוא מזמין לנו משטרה. אז אנחנו מנסים להיות רחוקים, לא להתקרב. אני ביקשתי לפני כמה ימים לעלות, להיכנס, לבדוק את הדירה, לבדוק את הגג, הוא לא נתן לנו. ביקשתי ממנו לראות, אמר: 'אסור לך להיכנס'" (שם, בש' 32-24). אולם, אותה הסתרה, שהנתבע לא התכחש לה, לא תוכל לפעול, ראָיתית, אלא לחובתו. המידע מצוי בידיו. מן ההיגיון הוא כי אלמלא ביקש להסתיר את מהותו של השימוש ביחידה הוא לא היה מונע כחוֹמה בצורה ביקור בה.