פלוני נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים

לפני בקשת הנתבעת לדחייה על הסף של תביעת הנזיקין אותה הגיש התובע, מחמת התיישנות.

רקע

1.עניינו של תיק זה תביעה לפיצויים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן: "חוק הפיצויים") בשל נזקי גוף אשר לטענת התובע נגרמו לו בגין תאונת דרכים מתאריך 26.5.99, עת נפגע כרוכב אופניים מרכב לא ידוע (להלן: "התאונה").

התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. ועדה רפואית קבעה לתובע נכות משוקללת בשיעור של 31%, המחייבת גם בתיק זה בהיותה "נכות על פי כל דין" לפי סעיף6ב לחוק הפיצויים.

2. אין זה ההליך הראשון שבין הצדדים. תביעתו הקודמת של התובע, תושב רצועת עזה, על יסוד אותה עילה, הוגשה לבית משפט זה בתאריך 7.9.04 אך נמחקה – בהסכמה - בתאריך 10.9.13 (ת.א 58903/04, להלן: "התביעה הראשונה"). הטעם שעמד ביסוד ההסכמה בין הצדדים היה כי משנת 2010 התובע לא הגיש ראיות מאחר שהתקשה להיכנס לישראל להכנתן. בהחלטת בית המשפט נקבע כי ככל שתוגש תביעה חדשה, כל ההחלטות שניתנו עד אז בתיק תחייבנה בעתיד. כמו כן, וגם זאת בהסכמה, שמורה לנתבעת הזכות להעלות טענת התיישנות (ראו החלטת כבוד השופטת ס"נ אילני מתאריך 10.9.13) (להלן: "החלטת המחיקה").

3. והנה, בתאריך 25.10.15, הוגשה תביעה זו שלפניי.

לטענת הנתבעת, התביעה התיישנה. שהרי, עילת התביעה קמה לתובע לאחר שנפגע ,לכאורה, בתאונת דרכים בשנת 1999, ותקופה ההתיישנות היא בת 7 שנים, עד שנת 2006. אמנם במניין הימים לא נמנית התקופה בה היתה התביעה הראשונה תלויה ועומדת בבית המשפט (בין השנים 2004-2013), אולם עדיין במועד בו הוגשה התביעה בפעם השנייה, היא התיישנה ויש לדחותה על הסף.

4. התובע מתנגד לדחיית התביעה על הסף וטוען כי בסמוך לאחר התאונה פרצה האינתיפאדה השנייה וישראל הטילה סגר על רצועת עזה, כך שמפאת המצב הביטחוני טורפדה יכולתו לממש באופן מהותי את זכות הגישה שלו לערכאות. בפרק הזמן שבין מועד התאונה (1999) לבין הגשת התביעה הראשונה (בשנת 2004) מונה התובע 21.5 חודשים במצטבר בהם הוטל סגר על הרצועה (נספח א' לתגובתו) שאין להביאם במניין ימי ההתיישנות. התובע מוסיף כי הליך קביעת נכותו הרפואית ארך זמן ממושך – גם כן בשל המצב הביטחוני – ולכן אין להביא במניין ימי ההתיישנות את התקופה שקדמה לתאריך 18.1.09, מועד קביעת הנכות על ידי המוסד לביטוח לאומי. לדידו, כל עוד לא התגבשה החלטת המוסד לביטוח לאומי, טרם נוצרה עילת התביעה ומרוץ ההתיישנות לא החל. ואם לא די בכך אזי מאז שנת 2007, בעקבות חטיפתו של גלעד שליט, הכריזה מדינת ישראל על רצועת עזה כעל "ישות עוינת" והטילה סגר יבשתי וימי על הרצועה. המעבר לישראל, שהיה מועט עד אז, חדל. בנסיבות אלו ולאחר 9 שנים שבהם לא עלה בידי התובע להופיע לדיונים, הגיעו הצדדים להסכמה שבאה לידי ביטוי בהחלטת המחיקה. אך ברור היה, גם לנתבעת, כך טוען התובע, כי הוא לא ויתר על זכויותיו, ורק בשל הקושי לממשן נאלץ להפסיק את התביעה הראשונה, כשאין בהפסקה זו משום הכרזה כי הוא מוותר על טענותיו. ממשיך התובע וטוען כי הנתבעת היתה מודעת לכל הנסיבות והשיקולים, ציפתה להגשת התביעה הנוכחית בהזדמנות הראשונה והכינה עצמה לקראת אפשרות זו. לא נגרם לה כל עוול והיא לא קופחה בחידוש התביעה. התובע מנמק הגשת התביעה שלפני במועד שהוגשה בכך כי לאחר שנים בהן לא אפשרה מדינת ישראל לתושבי עזה להיכנס לישראל, רק בחודש אוקטובר 2014 שונתה המדיניות באופן שבו התאפשרה כניסתם לישראל של סוחרים קטנים. בעקבות האמור, הוא קיבל בתאריך 7.10.15 רישיון כניסה לישראל, ולאחר מכן הגיש את תביעתו זו (25.10.15). מסכם התובע כי באם לא תחודש תביעתו יגרם לו עיוות דין.