ת"א 47430-09-11 שטיינלאוף נ' עירית תל-אביב-יפו

1. זוהי תביעה בגין נזק גוף שנגרם לתובעת, לטענתה, כשנכשלה במפגע במדרכה בתל-אביב ביום 6.1.10. התובעת הגישה תצלום שבו רואים את המפגע הנטען - אבני מרצפות המתרוממות ממקומן בקרבה לעץ פיקוס. רק התובעת העידה על האירוע עצמו, אך היא הביאה לעדות עדה אשר שמעה ממנה בקרבת זמן שנפלה עקב התקלותה ב"אבנים". הנתבעת טענה שזו עדות שמיעה פסולה, אלא שבטענתה היא מחמיצה את הערך הראייתי שיש בעדות כזאת, כנגד טענה של "עדות כבושה", או "גרסה מאוחרת": ניתן ללמוד ממנה שסמוך לאירוע סיפרה התובעת הטענות שבתביעתה.

2. בתצלום רואים "התרוממות" של מרצפות משתלבות, אשר בנסיבות מסויימות עלולה לגרום להולך רגל למעוד. לא מדובר במפגע מינורי לחלוטין – כגון הפרש קטן בין ממפלסי מרצפות – אך גם לא במפגע חריג. הצדדים חלוקים בשאלה האם אירוע שכזה מקים חבות בנזיקין לעיריה. אין חולק שלעיריות יש חובת זהירות מושגית כלפי הולכי רגל המשתמשים במדרכות שבאחזקתן. על מנת שיקבע כי הופרה חובת זהירות זו לא די בכך שהולך רגל נפגע עקב מפגע במדרכה, יש להוכיח כי היא ידעה או שהיה עליה לדעת על קיום המפגע ולא הגנה על הולך הרגל מפניו (על ידי סילוקו או גידורו). זה המקום להזכיר, שמדרכות רחוב אינן אמורות להיות משטח מפולס למשעי ובמהלך הרגיל של החיים יתכן בהחלט שיווצרו בהן בליטות, גבשושיות ושקעים. כוחות הטבע הפועלים בחוצות העיר אינם ניתנים תמיד לריסון ויש גבול לשליטה שניתן לצפות שתפעיל עליהם העיריה.

3. בראשית דיוננו בשאלת האחריות ראוי להזכיר שעל התובעת להוכיח את חבות הנתבעת – ולא (כפי שניתן היה לחשוב מקריאת סיכומי התובעת) שעל הנתבעת להוכיח את חפותה. המשפט העמיד לרשות התובעת כלים דיוניים לאיסוף ראיותיה. ההליכים המקדמיים נועדו, בין השאר, לאפשר לתובעת לאתר אצל הנתבעת תיעוד המלמד על כך שידעה בפועל על קיום מפגע והתרשלה בטיפול בו. התובעת לא הגישה תיעוד כזה. לא היא ולא כל אדם אחר שהעיד, דיווח לעיריה על קיומו של המפגע. אין כל ראיה שמישהו דיווח לעיריה אי פעם על קיום המפגע. הנתבעת העידה את מר חכים, עובד שלה, אשר יש לו גישה למאגרי המידע של העיריה שבהם מתועדים דיווחים על מפגעים במדרכות, ועל הטיפול בהם. הוא העיד על מה שמצא באותם מאגרי מידע וצירף רישומים מהם. אין כל תיעוד על דיווח כלשהו שהתקבל לפני התאונה על המפגע במקום התאונה.

4. התובעת מלינה שמר חכים אינו העד הנכון להעיד על מה שהיה ידוע לעיריה וכי בפועל היה על העיריה להביא לעדות אדם אחר. איני סבור שטענותיה צודקות עובדתית או נורמטיבית: מר חכים עוסק בטיפול בתלונות על מפגעים במדרכות, אף שהוא אישית אינו מתקן אותם. יש לו נגישות למאגרי המידע של העיריה. הוא העיד בזהירות על סמך תיעוד והיה מסוגל לתת תשובות ענייניות על שאלות שנשאל. אי אפשר לומר עליו שהיה בלתי כשיר להעיד מטעם העיריה ואין זה מעניינו של בעל-דין לבחור את עדיו של יריבו. איש לא מנע מהתובעת לבקש לזמן לעדות עובד אחר של העיריה או מידע כלשהו השמור בתיקיה. היא לא עשתה כן. מהראיות עולה שלעיריה לא היתה ידיעה מוקדמת על קיומו של המפגע, לפני שהתובעת נכשלה בו. האם היה על העיריה לדעת אודותיו?

5. התובעת סבורה שהתיעוד שהציג מר חכים מצביע על כך שב"סביבה" של אותו מפגע היו מפגעים רבים שלא טופלו ולומדת מכך רשלנות של העיריה. טענה זו לא מקובלת עלי. התיעוד שהציג מר חכים מלמד על כך שכאשר התקבל דיווח על מפגע כלשהו, נשלח לשם אדם מוסמך, בדק אותו, ואם מצא שיש צורך בביצוע פעולה כלשהי היא בוצעה. סביבה שמתגלים ומטופלים בה מפגעים אינה "סביבה מוזנחת". גם השימוש בביטוי "סביבה" עלול להטעות ואינו מועיל לבירור השאלה שבמחלוקת. כך למשל, אין כל קשר בין מרצפת בולטת במדרכה, למציאות בור בדרך עפר המובילה לגן ציבורי במרחק עשרות מטרים בזמן אחר (ענין אחר שעל דרך הטיפול המדוייקת בו לא רצה מר חכים להשיב מפני שלא אסף לגביו תיעוד מלא).

6. התובעת סבורה גם שהעיריה לא הנהיגה שיטת עבודה ראויה באיתור מפגעים. לדעתה, היה עליה לייחד לכך כח אדם ייחודי שיסייר במדרכות העיר ויאתר מפגעים. מר חכים העיד שהעיריה מופקדת על תקינותן של מדרכות שאורכן מאות קילומטרים. עובדי העיריה מונחים לדווח על מפגעים שבהם הם נתקלים במהלך עבודתם. דיווחים מגיעים גם מנאמני ניקיון ומהציבור הרחב. הוא לא ידע כמה אנשים עובדים באגף הפיקוח בעיריה. עוד העיד מר חכים שפועלי ניקיון לא מצופים לדווח על מפגעים שבהם הם נתקלים, מתוך מודעות לכך שהם אינם עובדי עיריה אלא עובדי קבלן. התובעת מלינה גם על עמדה זו – ואיני סבור שהיא צודקת. נראה שהשקפתו של מר חכים מציאותית. עדיף שהעיריה לא תתיימר לסמוך על רצונם או יכולתם של עובדים שאינה מעסיקה במישרין לספק לה מידע. כך או כך, ברור למדי ששיטת העבודה שקבעה העיריה מהווה ניצול סביר של משאביה. עובדים רבים של העיריה מגיעים לכל פינות העיר. הגיוני להורות להם לדווח על מפגעים. ספק אם יש הצדקה לקיום יחידה נפרדת שתפקידה רק לחפש מפגעים במדרכות. גם אילו התקיימה יחידה כזאת צפויים היו תובעים לטעון שהיא אינה גדולה דיה ולענין אין כמדומה גבול.

7. לסיכום שאלת החבות: במדרכה התרוממו מרצפות. לא ידוע כמה זמן התקיים מצב זה ומתי נוצר. הנתבעת לא היתה מודעת בפועל לקיומו של המצב ואף לא היתה חייבת להיות מודעת לו. כנגד סיכון שאת דבר קיומו אינה יודעת ואינה חייבת לדעת, אין העיריה יכולה או חייבת לפעול. מכאן שהיא לא הפרה את חובת הזהירות כלפי התובעת ודין התביעה להדחות.

מעבר לנחוץ, ולשם שלמות התמונה, תידון להלן בקצרה גם שאלת הנזק.

8. נוכח הפער בין חווה"ד שהוגשו מונה כמומחה מטעם בית-המשפט ד"ר אגסי. הוא מצא שלתובעת נגרמו עקב נפילתה שבר בעצם הסירה שקובע והחלים ודלקת בגיד הביצפס ונותרו לה כאבים בכתף שמאל ללא ממצאים קליניים וכאבים בשורש יד שמאל עם הגבלה בתנועת. הוא העריך שלתובעת נותרה נכות אורתופדית בשיעור 2.5%. נזק בהיקף כזה מצדיק פסיקת פיצוי צנוע בשל כאב וסבל. כפי שיפורט להלן, לא הוכיחה התובעת שנגרם לה נזק ממשי בראשי הנזק העיקריים שלהם טענה.

9. התובעת היתה בעת התאונה בת יותר מ - 62. עוד קודם היא עברה תאונת עבודה שבגינה קבע לה המוסד לביטוח לאומי (להלן המל"ל) 23% נכות, שעליה הוספה נכות עפ"י תקנה 15. במל"ל ייחסה התובעת את כל מגבלותיה דווקא לאותה תאונה. התובעת לא "נידבה" מידע זה לבית-המשפט מיוזמתה, אך כשנחשף, לא הכחישה אותו. עם זאת היא ניסתה לייחס לתאונה שנדונה כעת נזקים שבמל"ל ייחסה דווקא לתאונת העבודה, למשל, ההחלטה לפרוש פרישה מוקדמת. התובעת מבקשת 25,000₪ בשל הפסדי הכנסה עקב פרישתה המוקדמת וניצול 6 ימי מחלה. לאור הפער הגדול בין שתי הפגיעות, קשה לייחס לתאונה הנדונה כאן השפעה משמעותית על החלטת התובעת לפרוש. בשל ניצול ימי המחלה שולם לתובעת שכרה כסדרו. היא הסבירה שעם הפרישה היתה זכאית לפדיון ימי מחלה שלא נוצלו (לפי מפתח מדורג), אלא שהיא לא סיפקה כל מידע אודות הפידיון שבוצע בפועל ואין לדעת מה באמת הפסידה בגין ניצול 6ימי המחלה. המידע כולו בידי התובעת, אך לא הוצג.