ת"א 47411-03-15 פרימאק ואח' נ' מקמל ואח'

הבקשה וטענות הצדדים:

1. המבקשת (צד ד'1) הגישה בקשה לביטול פסק הדין שניתן נגדה בהעדר הגנה ביום 28.12.15.

2. המבקשת טוענת שכתב הגנה מטעמה לא הוגש בשל כך שהיא חברה ממשלתית גדולה, בפריסה ארצית, המטפלת בתביעות רבות. לאחרונה היו אצל המבקשת חילופי גברא ושינויים רבים, ולפיכך, ואך בשוגג ובשל טעות משרדית, התביעה אשר הגיעה למחלקה המשפטית שלה, לא נסרקה למערכת ולא טופלה. המבקשת מוסיפה וטוענת שיש לה טענות הגנה טובות, המצדיקות את ביטול פסק הדין, למרות התקלה שאירעה אצלה. ברקע ההודעה לצד ד' שנשלחה למבקשת בתיק זה, עומדת התביעה העיקרית שהגישו התובעים כנגד הנתבעים. התובעים הם בני זוג שרכשו מנתבע 2 דירה, והתביעה הוגשה לאחר שהתברר לתובעים שקיימת אי התאמה בין מצב הדירה בפועל לבין זכויות המקרקעין הרשומות לגביה. נתבע 2 הגיש הודעה לצד ג'. ההודעה לצד ג' הוגשה גם נגד המשיב, שמימנו רכש נתבע 2 את הדירה. המשיב הגיש הודעה לצד ד'. ההודעה לצד ד' הוגשה גם נגד המבקשת, ובמסגרתה טען המשיב כי הוא מכר לנתבע 2 בדיוק את אותן זכויות שאותן רכש מימנה. לטענת המבקשת, בינה לבין המשיב נחתמו בשנת 2007 הסכמים בקשר ל- 5 דירות שבהן זכה המשיב במכרז שפרסמה, כולל הדירה מושא התביעה הנוכחית. ההסכמים נעשו בהתאם לצו הבית המשותף שנרשם ע"י המבקשת בלשכת רישום המקרקעין עוד בשנת 1997. המבקשת לא ביצעה שינויים בבית המשותף לאחר רישום הצו, ושינויים אלה נעשו ע"י מאן דהוא לאחר שנת 1997 ולאחר הרישום. זהותו של אותו מאן דהוא אינה ידועה למבקשת והיא איננה אחראית לו. לטענת המבקשת, עיון בכתבי הטענות שהגישו בעלי הדין מעלה, כי איש מהם לא טרח לבדוק ולערוך השוואה בין תשריט הבית המשותף המצוי בלשכת רישום המקרקעין לבין המצב בפועל. כולם הסתמכו על אישור הזכויות שניתן ע"י המבקשת, למרות שחובתם כרוכשי נכס מקרקעין הייתה לעשות זאת, ולמרות שאישורי הזכויות של המבקשת, ש היו בלשכת רישום המקרקעין החל משנת 1997, ציינו את מספרי הנכס (מספרי יחידה, מספרי תת חלקה ושטחי הדירות), ולא הייתה כל בעיה לערוך בדיקה ולגלות, שאין כל התאמה בין מה שנרשם לבין מצב הדירה בפועל. לפיכך, כל טענה שמפנה מי מבעלי הדין כלפיה, אין לו להפנות אלא כלפי עצמו, בכך שלא בדק האם יש התאמה בין הבנוי לבין הרשום.

3. בתגובה שהגיש המשיב, הוא טען שההודעה לצד ד' נמסרה למבקשת עוד ביום 5.11.15. העתק מהבקשה לקבלת פסק דין נמסר לידיה ביום 22.12.15, ופסק הדין בהעדר הגנה ניתן ביום 28.12.15. למרות כל אלה, רק ביום 9.2.16 ו- 44 ימים לאחר שניתן פסק הדין נגדה, הואילה המבקשת להגיש את בקשת הביטול (כמה ימים לאחר 28.1.16, המועד שבו שלח לה, לפנים משורת הדין, מכתב התראה טרם פתיחת הליכי הוצל"פ נגדה). לטענת המשיב, התמהמהות המבקשת בהגשת בקשת הביטול, וגם הטעם שנתנה למחדל אי הגשת כתב ההגנה מטעמה, מהווים זלזול בהליך ובמועדים הקבועים בתקנות. אמנם, עת שביהמ"ש דן בבקשה לביטול פסק דין, עליו לתת משקל מכריע יותר לסיכויי ההגנה, ברם גם מהות המחדל של בעל הדין שבעטיו ניתן נגדו פסק הדין, היא בעלת חשיבות. במקרה זה, רשלנות המבקשת שהובילה לאי הגשת כתב הגנה מטעמה, הינה רבתית, וגם בטענות ההגנה שלה, אין ממש. המבקשת טוענת שהחוזים שעליהם חתמה עם המשיב תואמים לתשריט שהגישה ללשכת רישום המקרקעין וכי החובה לבחון את ההתאמה בין התשריט לבין מצב הדירות בפועל חלה על המשיב, ברם טענה זו אינה מתיישבת עם העובדות. לטענת המשיב, הנספחים שצרף להודעת צד ד' מעידים שלא הייתה התאמה בין צו הבית המשותף שהמבקשת הכינה ומסרה ללשכת רישום המקרקעין בשנת 1997 ובין האופן שבו הציגה ומכרה את הדירות למשתתפים במכרז, שבמסגרתו רכש את הדירה מושא התביעה. הפער בין גודל הדירות בפועל לבין מה שנרשם בלשכת רישום המקרקעין נובע כולו, אך ורק מהרישום השונה שנעשה ע"י המבקשת בצו הבית המשותף ובהסכם המכר עם המשיב, ולא משינוי כלשהו שנעשה בדירה בפועל. במועד הרכישה לא הציגה המבקשת למשיב אישורי זכויות, אלא הסכמי מכר בלבד שבהם לא צוינה תת החלקה אלא מספרי הדירות אצל המבקשת בלבד. לאור האמור, הגנת המבקשת, המטילה את מלוא האחריות על אחרים, היא הגנת בדים, ואין מקום לביטול פסק הדין שניתן נגדה. לחלופין, ואם יחליט בית המשפט שלא לדחות את בקשתה לביטול פסק הדין, עליו לחייב את המבקשת בהוצאות ראויות בגין מחדליה.

4. בתשובה שהגישה המבקשת היא טענה שפסק הדין הומצא לה רק ביום 28.1.16, וממועד זה ועד למועד הגשת הבקשה לביטול פסק דין, חלפו פחות מ- 30 יום. כן ציינה המבקשת שבמסגרת המכרז נדרשו הקונים, וביניהם המשיב, להצהיר כי ידוע להם שתאור הנכסים שנמסרו להם אינו מחייב אותה וכי הם נתבקשו "לבדוק את הנכסים בדיקת קונה יסודית".

   דיון והכרעה:

5. ראשית, לא הוכח שפסק הדין שניתן כנגד המבקשת בהעדר הגנה הומצא למבקשת (או הובא לידיעתה) לפני יום 28.1.16, ולפיכך, אני קובע שהבקשה לביטול פסק דין הוגשה בתוך 30 יום, ובמסגרת התקופה שנקבעה בתקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

6. ולגופם של דברים. במקרה שלפניי עולה מגרסת המבקשת עצמה, שההודעה לצד ד' נמסרה לה כדין, וכתב הגנה מטעמה לא הוגש אך ורק עקב רשלנות שהתרחשה אצלה. לפיכך, אין מקום לביטול פסק הדין מחובת הצדק, ויש לבחון האם נכון לבטלו מכוח שיקול הדעת המסור לבית המשפט לעשות כן.

7. הלכה פסוקה היא כי בבוא ביהמ"ש לבחון האם יש מקום לבטל פסק דין שניתן בהעדר הגנה, שאין לגביו טענה לפגם המחייב את ביטולו מחובת הצדק, על ביהמ"ש לבחון שניים: ראשית, מהי הסיבה שבגללה חדל המבקש מלהתגונן, והאם היה הדבר נעוץ בזלזול בביהמ"ש; בצרוף נסיבות אומלל; באי הבנה; בהיסח דעת או ברשלנות וכד', ושנית, מהם סיכויי ההצלחה שההגנה של מבקש הביטול תתקבל, כאשר התשובה לשאלה השנייה, היא בעלת משקל גבוה יותר. באשר לסיכויי ההצלחה נפסק כי אין צורך להוכיח שההגנה היא איתנה ובטוחה ודי להוכיח הגנה אפשרית, כלומר, להוכיח כי שמיעת עמדתו ע"י ביהמ"ש עשויה להוביל אותו ליתן החלטה אחרת מזו שניתנה (ראו, למשל, כב' השופטת א. חיות ברע"א 9565/09 מרגוליס נ' גנץ, פסקה 8 (פורסם בנבו) וברע"א 5904/10 אנדרסון מדיקל בע"מ נ' אוניפרם בע"מ, פסקה 7 (פורסם בנבו); כב' השופט י. דנציגר בע"א 2201/07 חונינסקי נ' אטלנטיס מולטימדיה בע"מ, פיסקה 15 (פוסקה בנבו) ועוד. כן ראו א. גורן, סוגיות בסדר הדין האזרחי, מהדורה עשירית, 2009, עמ' 373-374 והפניות שם). בעניין סיבת המחדל נפסק שאפילו אם מדובר במחדל שמקורו ברשלנות, עדיין יש מקום להיענות לבקשת הביטול, וזאת כל עוד ניתן לפצות עליו בתשלום הוצאות הולמות לתובע (ע"א 625/68 מפעל הבנייה של הקיבוץ המאוחד ושות' נ' החברה הדרומית בע"מ, פ"ד כג(2) 721, עמ' 723; א. גורן, לעיל, שם).