ת"א 47377-12-11 עירית ירושלים נ' שלום

מבוא

1. בפני בקשת הנתבע להתיר לו לטעון טענות המנויות בסעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על תביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 (להלן: "חוק הערר").

2. התובעת, עיריית ירושלים, הגישה נגד הנתבע תביעה בסדר דין מקוצר בגין חוב ארנונה בסכום של 531,415 ₪, בגין נכס המצוי באזור התעשייה הר חוצבים רחוב הרטום 8 ירושלים. הנתבע הגיש בקשת רשות להתגונן בטענה כי חיובי הארנונה נשלחו למחזיק שהוא חברה בע"מ ולא למבקש שאינו חברה בע"מ, ואף אינו רשום כמחזיק הנכס. עוד טען כי מעולם לא נמסרה לו הודעת שומה ואף לא דרישת תשלום. ביום 22.11.12 קיבלה כב' הרשמת הבכירה סיגל אלבו את בקשת הרשות להתגונן.

3. במהלך בירור התביעה הגישה התובעת תצהירי עדות ראשית של מנהלת מחלקת אכיפה וגביה בגזברות עיריית ירושלים, של סגן מנהל מחלקת השומה בעיריית ירושלים ושל חוקר פרטי שלבקשת העירייה חקר את זהות המחזיק בנכס. הנתבע הגיש תצהיר עדות ראשית וצירף אליו חוות דעת של מהנדס מדידות באשר לשטח הנכס.

4. במהלך דיון ההוכחות התנגד בא כוחה של התובעת לעדותו של המודד מטעמו של הנתבע, ולסעיפים בתצהיר הנתבע בטענה שסוגיית שטח הנכס אינה מהווה טענת הגנה וכי מדובר בשינוי חזית. כן טען כי מהותית אין לבית המשפט סמכות לדון בעניין שטח הנכס וסיווגו, שכן חוק הערר קובע מסלול בלעדי לדיון בנושא.

5. בתשובה להתנגדות התובעת טען בא כוחו של התובע כי קיימת פסיקה מחייבת ומנחה המעניקה לבית המשפט סמכות מקבילה לבחון את אותם עניינים שבסמכות ערכאת הערר והשגה. בתום הדיון הותר לבא כוח הנתבע להגיש את טיעוניו בכתב – והם הוגשו בגדרה של הבקשה המונחת בפניי.

   הבקשה וטענות הצדדים

6. ביום 21.9.14 הגיש הנתבע כאמור בקשה להתיר לו לטעון טענות המנויות בסעיף 3 לחוק הערר. לטענתו, הרישום המוטעה של שם המחזיק בספרי התובעת הביא לכך ששומות הארנונה ודרישות התשלום מעולם לא נשלחו אליו ולא התקבלו אצלו, וכך נמנע ממנו מלממש את זכותו בדין להשיג על השומות, לטעון טענות ולהתגונן מפני השומות ודרישות התשלום.

7. עוד טען כי לפי ההלכה הפסוקה ישנם מקרים שבהם ידונו ערכאות השיפוט הרגילות גם בטענות המנויות בסעיף 3 לחוק הערר ונסיבות מקרה זה נכנסות בגדר אותם המקרים.