ת"א 46493-02-15 וידה אירועים בע"מ נ' אבו יחיאל - חברה לבנין בע"מ ואח'

בקשה לסעד זמני שעניינה בחיוב המשיבה 1, בעלת נכס המושכר למבקשת, לחתום על בקשה לשימוש חורג במושכר, על מנת שיהיה בידי המבקשת להאריך את תוקף רישיון העסק שבידה, ואף להחתים את יתר בעלי הזכויות במקרקעין שבהם מצוי הנכס על אותה בקשה. זאת, כחלק מתובענה שתכליתה לאפשר למבקשת להמשיך את פעילותה בנכס.

1.רקע תמציתי של הדברים, שכן בקשה זו באה בגדרי סכסוך נרחב שבין בעלי הדין: המבקשת מפעילה צמד אולמות אירועים בשם "בלה וידה" ו"אולמי וידה" בנכסים ששכרה מאת חברה בשם אוניל בנייה בע"מ (להלן: אוניל), בסדרת הסכמים שנחתמו החל משנת 2010, ברח' הבושם 12 באשדוד, נכסים השוכנים במבנה המהווה חלק מחלקה 14 בגוש 2451 (להלן: החלקה). המשיבה 1 (להלן: המשיבה) נכנסה זה מכבר לנעלי אוניל בכל הקשור להסכמים עם המבקשת, ברוכשה מאוניל את המבנה שבו מצויים האולמות ואת עיקר הזכויות בחלקה. אוניל נותרה בעלת זכויות בשטח מזערי בחלקה, וכן נותרו זכויות חברה בשם חירון מסחר השקעות ומבני תעשיה בע"מ (להלן: חירון), שהן בעלות שטחים מסוימים וקטנים בחלקה. המבנה ובו האולמות מצוי במזרח החלקה, במערבה – שטחים המשמשים כיום לחניה, והמבקשת מתבססת עליהם לטענתה כחניה לאולמותיה. בשנת 2013 מכרה המשיבה את החלק המערבי בחלקה למשיבה 2 (זו שהוגדרה "פורמלית" בבקשה, שכן הסעד הנוכחי אינו מבוקש בעניינה; להלן: ש.א.ל), ובכוונת ש.א.ל לבנות במקום מבנים, אף שטרם קיבלה את ההיתרים הנדרשים לכך. המצב שבו המשיבה (שלא עשתה שימוש מיוחד בחלק המערבי של החלקה) ממשיכה להשכיר למבקשת חלק מן המבנה במזרח החלקה, אך מכרה בינתיים את זכויותיה במערב החלקה לש.א.ל המתכוונת להשתמש בו ואינה חפצה שהמבקשת תמשיך לעשות בו כבשלה, יצרה קונפליקט לא מפתיע בין המבקשת לש.א.ל. במקביל, ואין לקבוע לעת הזו אם בזיקה לאותו קונפליקט ממש, התגלעו בין המבקשת והמשיבה מחלוקות שהגיעו כדי התראה של המשיבה בינואר 2015 על כוונתה לפעול לפינוי המבקשת מן המבנה.

2.הליך עיקרי הגישה המבקשת ביום 19.2.15, נגד המשיבות כאן, אוניל וחירון (שתי האחרונות – נמחקו בינתיים בהסכמה). נטען כי המשיבה וש.א.ל מנסות לדחוק את רגליה של המבקשת, כל אחת בדרכה. המשיבה – בדרך של פינויה בתואנות שונות של הפרת הסכם, ש.א.ל – בדרך של הצבת גדר שתמנע אפשרות לעשות שימוש בשטח המשמש מזה זמן כחנייה לאולמות ככזה. המבקשת עתרה למגוון סעדים שיאפשרו את המשך ביצוע הסכמי השכירות וישיבתה בנכס, בנוסף לפיצוי כספי. בגדרי ההליך עתרה לסעד זמני שימנע מן המשיבות נקיטת מהלכים חד צדדיים לפינוייה. דיון בבקשה לסעד זמני התקיים ביום 24.3.15, ובגדרו הושג "שקט תעשייתי", תוך שהמשיבות מקבלות על עצמן לא לנקוט הליכים חד צדדיים נגד המבקשת, הכל כפי ההסכמות המפורטות בפרוטוקול, ושאינן צריכות לענייננו עתה. הצדדים אף פרשו למשא ומתן שלא הבשיל בינתיים כדי הסכמה. במקביל הגישה המשיבה ביום 26.3.15 תביעה לפינוי המבקשת מן הנכס (להלן: תביעת הפינוי), תביעה שהופנתה להליך גישור, שניתן להבין מן הנסיבות כי טרם נסתיים.

3.הבקשה הנוכחית הוגשה ביום 26.7.15, קרי במהלך פגרת בתי המשפט, ונדונה בידי מותבים שונים, שגרסו (ובכל הכבוד – בדין) כי אין מקום לשמיעתה במהלך הפגרה, עד שהועברה לטיפולי עתה. בבקשתה עותרת המבקשת לחייב את המשיבה לחתום על בקשה להיתר לשימוש חורג במושכר, ולהחתים את צמד בעלי הזכויות הנוספים בחלק הרלבנטי בחלקה (אוניל וחירון) על הבקשה. זאת, בדומה לבקשה קודמת להיתר שעליה כבר חתמה המשיבה והחתימה את יתר בעלי הזכויות לאחרונה, כנטען. המבקשת מבארת כי רישיון העסק שלה אמור לפקוע ביום 27.7.15 (קרי יממה לאחר הגשת הבקשה). לשם הארכת תוקף הרישיון נזקקת המבקשת להיתר הוועדה המקומית לתכנון ולבניה לשימוש חורג במקרקעין, ולשם קבלת היתר זה נזקקת המבקשת לחתימת בעלי הזכויות במקרקעין על הבקשה. חרף פניות חוזרות של המבקשת למשיבה לשוב ולחתום על בקשה כאמור, הרי שהמשיבה נמנעה מלעשות כן, בלא כל סיבה זולת הסכסוך בין הצדדים וניסיונה להביא לסגירת עסקה של המבקשת, כך נטען בתמצית. המבקשת מטעימה כי בעת הוגשה לוועדת המקומית לתכנון ולבניה בקשת קודמת להיתר בניה, הייתה הבקשה – שהמשיבה חתמה עליה והחתימה את אוניל וחירון – זהה בכל לבקשה הנוכחית, זולת בשורת תיאור הבקשה, המכוונת לשימוש חורג לאולם אירועים, בשטח 2,025 מ"ר.

4.נוכח עיתוי הגשת הבקשה, מצא שופט סעדים זמניים התורן (כב' סגן הנשיא, השופט א' דפדי) בהחלטתו מיום הגשת הבקשה, כי היה בידי המבקשת לפנות לבית המשפט שלא ברגע האחרון טרם פקיעת הרישיון, ועל כן הורה על הגשת התשובות במהלך הפגרה, באופן שבסיומה תובא הבקשה להכרעת מותב מצוות הסעדים הזמניים. הצדדים אף התבקשו להודיע אם יש מניעה להכריע על יסוד הכתובים.

5.תגובת המשיבה עוסקת בעיקרה במחלוקת שנתגלעה בין בעלי הדין, וההפרות הנטענות של המבקשת את ההסכם ביניהם, המצדיק לשיטת המשיבה את פינויה מן הנכס. המשיבה גורסת עוד כי השגת ההיתר החורג היא עניין למבקשת, ואין מוטלת עליה כל חובה בעניין. המשיבה מטעימה עוד, כי אי קבלת ההיתר לשימוש חורג עד הנה הוא תולדה של חריגות בניה שעל המבקשת לתקנן. טענה אחרונה שניתן לאתרה בתגובה היא כי אין על המשיבה כל חובה להחתים את יתר בעלי הזכויות בחלקה, ועל המבקשת לפעול אישית מולם. יוער כי התגובה לא נתמכה בתצהיר, בנימוק כי הטיעונים נסמכים כבר על כתבי הטענות שבתיק לרבות התגובה בבקשה הראשונה לצו מניעה זמני, שנתמכה בתצהיר.

6.ש.א.ל, אף שהסעד בבקשת הביניים הנוכחית אינו מבוקש בעניינה, הגיבה כפי זכותה, והביע התנגדותה למתן סעד כלשהו למבקשת כל עוד לא הסירה טענותיה נגד ש.א.ל בהליך העיקרי. ש.א.ל מדגישה את עמידתה על זכותה לנהוג בחלק שקנתה מן המשיבה מנהג בעלים.

7.המבקשת השיבה. היא גורסת כי היעדר התצהיר מחייב כשלעצמו את קבלת הבקשה. לגוף הדברים, גורסת המבקשת כי אין בתגובת המשיבה כל נימוק לגופם של דברים, מדוע אינה חותמת על הבקשה להיתר לשימוש חורג, דוגמת אותה בקשה שעליה חתמה כבר לפני מספר חודשים. המבקשת מבארת עוד כי לשיטתה קיימה את כל התחייבויותיה ומשלמת את כל שהיא חבה בו למשיבה, ואין כל הצדקה להתנהלות המשיבה.

8.משלא גרסו הצדדים כי יש צורך בדיון בבקשה הנוכחית לסעד זמני (ובדין כך, באין מחלוקת עובדתית רלבנטית לצורך ההכרעה בבקשה הנקודתית, קל וחומר באין תצהיר מטעם המשיבה), ניתן להכריע בבקשה, ומשהועברה הבקשה לטיפולי, כך ייעשה עתה.

9.דין הבקשה להתקבל (בנתון להערתי בסעיף 17 להלן). אנמק בקצרה.