ת"א 46387-05-1215

החלטה זו ניתנת בהמשך להחלטתי מיום 3.5.15 ולכתבי הטענות שהוגשו על ידי נתבעת 6 והתובעת בעקבות ההחלטה הנ"ל, וכן בעניין בקשתה של נתבעת 7.

במסגרת "תגובת נתבעת 6 להחלטה מיום 3.5.15", שהוגשה ביום 6.5.15, ביקשה נתבעת 6 להורות לתובעת להבהיר ולפרט מהן עילות התביעה נגדה והטענות כלפיה. עוד התבקש, כי בית המשפט יחייב את התובעת בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה של נתבעת 6. לבסוף התבקש, כי בית המשפט יורה לתובעת להשלים את תשלום אגרת התביעה, וזאת בעקבות תיקון כתב התביעה על ידה והוספת סעד כספי.

ב"תגובת התובעת" מיום 20.5.15 התייחסה התובעת לבקשות אלה. בהתייחס לבקשתה הראשונה של נתבעת 6 פירטה התובעת את טענותיה כלפי נתבעת 6. בהתייחס לבקשה לחיובה בהפקדת ערובה להוצאות נטען על ידי התובעת, כי אין מדובר "בתביעת סרק"; כי לא הוכח שאין ביכולתה של התובעת לשאת בהוצאותיה של נתבעת 6, ככל שכך ייקבע; וכי אין בעובדה שאין לתובעת נכסים בארץ, כשלעצמה, כדי להעיד על יכולותיה. התובעת לא התייחסה לבקשה בעניין תשלום האגרה.

בהתאם להחלטתי מיום 31.5.15 מסרה נתבעת 6 את תשובתה לתגובת התובעת והתייחסה לטענות התובעת.

ביום 9.6.15 הודיעה נתבעת 7, כי היא מבקשת להצטרף לבקשתה של נתבעת 6 לחייב את התובעת בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה, וזאת על רקע העובדה שהתובעת הינה תושבת חוץ ונעדרת נכסים בישראל.

אתייחס לשלוש בקשותיה של נתבעת 6: בנוגע לבקשה הראשונה, שעניינה הבהרת הטענות שיש לתובעת כלפי נתבעת 6, דומה כי בתגובה שהוגשה מטעם התובעת ניתן לכך מענה. זאת, מבלי כמובן להביע כל עמדה לגופו של עניין ולגופן של טענות הצדדים בהקשר זה.

יש לציין, כי ב"תשובת הנתבעת 6 לתגובת התובעת" התבקש בית המשפט למחוק את התביעה כנגד נתבעת 6. אלא שבקשה פורמאלית לסילוק על הסף לא הוגשה, ודי בכך כדי לדחות את הבקשה. בהערת אגב אומר, כי ספק אם יש להורות על סילוק התביעה על הסף, וזאת לנוכח המחלוקות העובדתיות הקיימות בין הצדדים.

אשר לבקשה השלישית שעניינה נושא תשלום יתרת האגרה. בדיקה במערכת "נט המשפט" מלמדת, כי אכן התובעת לא השלימה את הפרש האגרה הנדרש בעקבות הוספת הסעד הכספי במסגרת כתב התביעה המתוקן שהוגש על ידה ביום 8.9.13. על כן אני קובע, כי על התובעת לעשות כן בתוך 30 ימים. ככל שיש בכך צורך המזכירות מתבקשת להנפיק לתובעת שובר תשלום מתאים.

אשר לבקשה השנייה, שעניינה חיוב התובעת בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות. כידוע, על פי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") רשאי בית המשפט לחייב תובע בהפקדת ערובה לתשלום הוצאות הנתבע. ככלל, בתי המשפט נוהגים לחייב תובע המתגורר מחוץ לישראל, אשר אין בידיו נכסים בישראל שמהם ניתן להיפרע, בהפקדת ערובה להוצאות. זאת, אף מבלי לבחון את שאלת סיכויי התביעה. ההצדקה לכך טמונה בחשש שמא התובע יפסיד בתביעתו, יחוייב בתשלום הוצאות משפט לטובת הנתבע, והנתבע יתקשה לגבות את חובו מאדם המתגורר מחוץ לתחום השיפוט (רא' למשל: רע"א 8730/10 יוסף נ' בינסון, פסקה 5, מיום 23.3.11). מקרה נוסף בו יחוייב תובע במתן ערובה להוצאות הוא כאשר בכתב התביעה אין התובע מציין את כתובתו העדכנית (רא' עניין יוסף הנ"ל, וכן רע"א 8575/14 חאמד נ' חברת אלוואטן בע"מ, פסקה 13, מיום 30.12.14). בענייננו, אין חולק על כך שהתובעת אינה מתגוררת בישראל, וככל שניתן להבין היא גם אינה מרבה לבקר בה. התובעת גם מאשרת למעשה כי אין ברשותה נכסים בישראל. בשים לב לאמור לעיל, הרי שדי בכך כדי להצדיק את חיוב התובעת בהפקדת ערובה להוצאות. אוסיף ואומר, כי בכתבי התביעה שהוגשו מטעם התובעת לא צויין מקום מגוריה. כאמור, גם בכך יש כדי להצדיק את חיובה בהפקדת ערובה להוצאות.