ת"א 46017-11-13 וויסאם נ' מועצה מקומית ג'לג'וליה

1.בקשה מטעם התובע למחיקת כתב הגנה, לפי תקנה 122 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות").

2.יש לציין שזו לא הפעם הראשונה שמותב זה נדרש לבקשות מסוג זה. ביום 2.2.16 בית המשפט נתן החלטה בבקשה דומה שהוגשה על ידי הנתבעת, בפעם ההיא- בקשה למחיקת כתב תביעה מן הטעם שהתובע מפר צווים שיפוטיים. בדומה לבקשה הקודמת, גם הבקשה הנוכחית הוגשה מבלי שנתמכה בתצהיר והיה מקום לדחותה מטעם זה בלבד. אלא שמצאתי לדון בבקשה לגופה ולו משום שכך עשיתי בבקשת הנתבעת.

3.יש להצר על האופן בו הצדדים מחליטים לנהל את עניינם תוך שממשיכים להשחית את זמנו היקר של בית המשפט בהגשת בקשות מעין אלה ובאופן הגשתן, דבר המסרבל את ההליך ומאריך אותו.

4.לגופו של עניין, תקנה 122 לתקנות דנה בהפרת צו שיפוטי וקובעת כי בעל דין שאינו מקיים צו לגילוי מסמכים או לעיון במסמכים, הרי אם הוא התובע ימחק בית-המשפט או הרשם את תובענתו, ואם הוא הנתבע ימחק בית-המשפט או הרשם את כתב הגנתו ודינו כדין מי שלא הגיש כתב הגנה, אלא שרשאי בית-המשפט או הרשם להאריך את המועד לקיום הצו.

5.התובע עותר למחיקת כתב הגנתה של הנתבעת מחמת הפרת צו להשיב על לשאלון בהתאם להחלטת בית המשפט מיום 16.2.16. אלה שהחלטה זו הינה החלטה כללית המורה לצדדים להשלים באופן הדדי את ההליכים המקדמיים, ובכל מקרה אין מדובר בצו שיפוטי ואף לא הוגשה בקשה למתן צו בשל הפרות הדדיות על ידי מי מהצדדים.

6.זאת ועוד, יש לציין כבר עתה כי משניתן על ידי הנתבעת תשובות לשאלון, אף אם חלקי (ראו נספח א3 לבקשה), אין עוד מקום לעסוק בסנקציה של מחיקת כתב הגנה (ראו בעניין זה: ע"א 6528/99 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' עמנואל חברה לסחר יבוא, יצור ויצוא עצים בע"מ, (13.6.02); ע"א 2271/90 ג'מבו נ' מרדכי, פ"ד מו(3) 793 (1992); רע"א 3254/96 רשת שוקן בע"מ נ' חברת הכשרת היישוב, פ"ד נא(1) 49 (1997)).

7.המדובר בסנקציה החריפה ביותר האפשרית, ואין היא מתאימה עוד כאשר מילאה הנתבעת אחר דרישת התובע, אף אם עשתה כן שלא בשלמות, לטענת התובע.

8.משדחיתי הבקשה למחיקת כתב הגנה, יש להתייחס לבקשה כאל בקשה למתן צו המורה לבעל דין אחר להשיב בתצהיר על שאלון- לפי תקנה 110 ליתן צו המורה לתובע להשיב על השאלון באופן מלא ומפורט. מצאתי כי התובע צודק בכך שלא קיבל מענה מספק לבקשתו בעניינים אלה.

9.בפסיקה נקבע כי בעל דין חייב להשיב באופן מלא לשאלות בשאלון שנשלח אליו על ידי בעל הדין שכנגד. משאינו עושה כן, ומתבקש בית המשפט צו המחייבו לעשות כן, ואותן שאלות הן רלבנטיות למחלוקות שבין הצדדים, ובהעדר עילה שלא לחייב את הנשאל להשיב על השאלות (כגון: שהתשובות מכבידות או שעומדת לבעל הדין טענת חיסיון), על בית המשפט לחייב את אותו בעל דין לענות על השאלות (ראו רע"א 4217/96 כל אל ערב בע"מ נ' אלסינארה בע"מ, פ"ד נ(1) 437 (1996)).