פלוני נ' פלונית

התובע והנתבע שכנגד ("התובע") העביר לנתבעת והתובעת שכנגד ("הנתבעת") 300,000 ש"ח. לטענת התובע, מדובר בהלוואה אשר על הנתבעת להחזירה, ואילו לטענת הנתבעת מדובר בכספים שהתקבלו מהתובע במתנה או כהשתתפות בהוצאות, וזאת על רקע זוגיות שהייתה ביניהם באותה תקופה. מכאן התביעה על סך 341,697 ש"ח שבמסגרתה דורש התובע את השבת הכספים, בתוספת ריבית והצמדה, ותביעה שכנגד על סך 342,000 ש"ח, במסגרתה דורשת הנתבעת פיצויים מהתובע בגין הוצאות שהוציאה, לטענתה, תוך הסתמכות על הבטחות של התובע לשאת בהן, ובגין הפרת הבטחה שנתן להינשא לה.

רקע

1.התובע שכר יחידת דיור אצל אחיה של הנתבעת, ובמהלך מגוריו שם הכיר את הנתבעת והתפתח ביניהם קשר זוגי, אשר הצדדים אינם מסכימים על טיבו המדויק. בשלב מסוים, נאלץ התובע לעזוב את היחידה, והנתבעת הציעה לו לעבור לגור יחד איתה בדירה שתשכור. הסכם השכירות נחתם ביום 23.10.2013, והתובע חתם עליו כערב. התובע התגורר בדירה עד סוף 2014 (לטענתו לסירוגין). אין מחלוקת שבתקופה זו היה בין התובע לנתבעת קשר זוגי מסוים. עם זאת, לטענת התובע הוא התגורר בדירה כשותף, ולא כבן זוג, והוא והנתבעת לא היו ידועים בציבור. עוד טוען התובע, כי הנתבעת היא זו שהחליטה לסיים את הקשר. לעומת זאת, הנתבעת טוענת כי הם גרו בדירה כבני זוג לכל דבר ועניין, עד שהתובע החליט לסיים את הקשר ועזב את הדירה.

2.ביום 31.12.2013 חתמה הנתבעת על הסכם לרכישת דירה בחולון. בספטמבר 2014 העביר התובע לנתבעת כספים, שהסתכמו בסך של 120,000 ש"ח. לטענת התובע, מדובר בהלוואה שנתן לנתבעת על מנת לסייע לה לרכוש את הדירה, ואילו לטענת הנתבעת הכספים ניתנו במתנה, על מנת לממן את השכירות של הדירה בה גרו יחד, הוצאות המחיה, בילויים וכדומה.

3.ביום 30.6.2015, מספר חודשים לאחר שהתובע עזב את הדירה, נחתם בינו לבין הנתבעת "הסכם הלוואה", אשר נערך על ידי עו"ד יפית לבון ונחתם בפניה. בהסכם נכתב כי הנתבעת מאשרת שהיא לוותה מהתובע עד אותו שלב סכום של 120,000 ש"ח, והתחייבה להשיב את הסכום תוך שש שנים. עוד נכתב כי הנתבעת ביקשה מהתובע הלוואה נוספת של 180,000 ש"ח לתקופה של שש שנים, והתובע מסכים להלוות לה את הסכום. הנתבעת התחייבה להחזיר את מלוא סכום ההלוואה (300,000 ש"ח) תוך שש שנים לכל היותר, ומתוך סכום זה סך של 50,000 ש"ח תוך שנה. כמו כן, התחייבה הנתבעת לשלם לתובע ריבית בסך 500 ש"ח מידי חודש. עוד התחייבה הנתבעת כי אם לא תעמוד בתשלום ההלוואה תמכור את דירתה על מנת לפרוע אותה.

בנוסף, לטענת התובע חתמה הנתבעת באותו מעמד על שני שטרי חוב לטובתו: האחד על סך 120,000 ש"ח והאחר על סך 180,000 ש"ח. הנתבעת מכחישה את חתימתה על השטרות, אולם מאשרת את חתימתה על הסכם ההלוואה.

4.הנתבעת שילמה לתובע 500 ש"ח לחודש במשך תקופה מסוימת, ולאחר מכן הפסיקה לשלם. לפיכך, הגיש התובע את השטר על סך 120,000 ש"ח לביצוע בהוצאה לפועל. מיד לאחר מכן, ביום 10.10.2017, שלחה הנתבעת לתובע, באמצעות בא כוחה, הודעה על ביטול הסכם ההלוואה מחמת עושק, כפייה, סתירה לתקנת הציבור וכדומה. כמו כן, הגישה הנתבעת התנגדות לביצוע השטר, והדיון עבר לבית משפט זה. לאחר מכן, הגישה הנתבעת בקשה למחיקה או להעברת הדיון, בטענה שהסמכות העניינית לדון בהליך היא של בית המשפט למשפחה. בדיון בפני כב' הרשמת הסכימה הנתבעת להמלצת הרשמת למחוק את בקשתה בעניין הסמכות, מן הטעם שבאותו שלב לא הוצגו מספיק נתונים המאפשרים לקבוע האם הצדדים הם "בני משפחה". כמו כן, לאחר שהנתבעת נחקרה הסכימו הצדדים להמלצת הרשמת למתן רשות להתגונן.

5.בקדם המשפט מיום 10.12.2018 ניתן לתובע אישור להגיש כתב תביעה (כנגד הוצאות), ונקבע כי ככל שעולה טענה של סמכות עניינית יש להגיש בקשה בעניין זה תוך 10 ימים לאחר שיוגש כתב הגנה. התובע הגיש תביעה על סך 341,679 ש"ח, הכוללים את ההלוואה בסך 300,000 ש"ח, בתוספת הריביות שהצטברו בתיק ההוצאה לפועל. הנתבעת הגישה כתב הגנה ותביעה שכנגד על סך 342,000 ש"ח. בתביעה שכנגד טענה הנתבעת כי התובע הפר הבטחה להינשא לה ולדאוג לשכירות ולצרכי הבית, והשאיר אותה להתמודד לבד עם ההוצאות הצפויות, ועליו לפצותה על הוצאותיה, כמו גם לשלם לה פיצוי בגין עוגמת נפש, בסך כולל של 558,000 ש"ח. מטעמי אגרה, הועמדה התביעה שכנגד על סך 342,000 ש"ח.

לא הוגשה בקשה בעניין הסמכות העניינית, אולם בהחלטה מיום 5.7.2019 ביקשתי את התייחסות הצדדים לשאלה זו. התובע טען כי לא התקיימו התנאים להקניית סמכות עניינית לבית המשפט למשפחה, שכן לשיטתו הצדדים לא היו ידועים בציבור, אולם הותיר שאלה זו לשיקול דעת בית המשפט. הנתבעת שכנגד הגישה הודעה לאקונית בה ציינה ששני הצדדים סבורים שהסמכות נתונה לבית משפט זה (וזאת בניגוד לעמדתה הראשונית, ויצוין כי בתווך הייתה החלפת ייצוג). ביום 5.8.2019 ניתנה החלטתי, בה קבעתי כי אין מקום להעביר את התביעה לבית המשפט למשפחה. בהחלטה צוין, כי בהתאם לפסיקה השאלה אם יש לבית המשפט למשפחה סמכות עניינית נחתכת לפי כתבי הטענות (רע"א 6558/99 חבס נ' חבס, פ"ד נד(4) 337 (2000)). בענייננו, ישנה מחלוקת האם הצדדים היו ידועים בציבור. כתבי הטענות לא פרשו תשתית שמאפשרת לקבוע ממצא בשאלה זו, וממילא בנקודת הזמן בה נדונה שאלת הסמכות העניינית לא הייתה אפשרות לקבוע שהם היו "בני זוג" כמובנו של מונח זה בסעיף 1(2) לחוק בית המשפט לעניני משפחה, התשנ"ה-1995.

אעיר, כי לאחר ששמעתי את העדויות אני נוטה לחשוב כי מלכתחילה היה מקום לברר את ההליך בבית המשפט למשפחה, ודאי בכל הנוגע לתביעה שכנגד. עם זאת, כאמור, התשתית שנפרשה בכתבי הטענות לא אפשרה לקבוע זאת בנקודת הזמן הרלוונטית, מה עוד שלאחר הגשת כתבי הטענות טענו שני הצדדים שהסמכות העניינית נתונה לבית משפט זה. לפיכך, ובהתאם לקו הנוהג בפסיקה בהקשר זה (השוו, רע"א 11183/02 כלפה נ' זהבי, פ"ד נח(3) 49 (2004); ע"א 693/04 אל קימרי נ' אל קימרי, פסקה 17 (28.9.2007)), אדרש לטענות לגופן.

6.במסגרת ההוכחות העידו מטעם התובע הוא עצמו ועו"ד יפית לבון. מטעם הנתבעת, העידה היא עצמה. הוגשו תצהירים נוספים אשר נמחקו בהסכמה (עמ' 27, שורות 12-11 לפרוטוקול). במהלך ההוכחות ביקשתי מיוזמתי את תדפיסי הבנק המעידים על העברת הכספים לנתבעת, והם הוגשו לתיק. לאחר מכן הגישו הצדדים את סיכומיהם בכתב.

תמצית טענות הצדדים

7.לטענת התובע, הוא הכיר את הנתבעת כאשר שכר מאחיה יחידת דיור, והיה ביניהם קשר זוגי מסוים, שנמשך כשנתיים לסירוגין. לאחר שנאלץ לעזוב את יחידת הדיור, הוא הוזמן על ידי הנתבעת להתגורר איתה בדירה שהיא עמדה להתחיל לשכור, והוא אכן נכנס לגור בדירה, ואף חתם כערב על חוזה השכירות. לטענתו, מההתחלה הבהירה לו הנתבעת כי הוא נמצא בדירה כשותף. באותה תקופה הוא השתתף בתשלום שכר הדירה ואף רכש ריהוט לדירה (עמ' 12, שורות 19-18 לפרוטוקול), ותשלומים אלו אינם חלק מסכומי ההלוואה שהוא תובע את החזרתם (שם, שורה 33). הוא שהה בדירה לסירוגין, וחלק מהזמן גר אצל אמו.

8.לטענת התובע, בשלב מסוים סיפרה לו הנתבעת כי היא מעוניינת לרכוש דירה, והוא הסכים להלוות לה סך של 120,000 ש"ח לשם כך. זמן קצר לאחר שקיבלה את הכסף, סיימה הנתבעת את הקשר ביניהם והוא עזב את הדירה. לטענת התובע, הסכם השכירות חודש על ידי הנתבעת לאחר עזיבתו. מספר חודשים לאחר מכן, כאשר הנתבעת והוא כבר לא היו בזוגיות, ביקשה ממנו הנתבעת הלוואה נוספת לשם רכישת הדירה, ואז הוא הלווה לה את הסכום של 180,000 ש"ח, אולם התעקש שהדבר ייעשה בהסכם מסודר בפני עורכת דין.

9.לטענת הנתבעת, היא והתובע היו בני זוג לכל דבר ועניין. הסכום של 120,000 ש"ח שהתובע נתן לה היה עבור השכירות וההוצאות השוטפות של הבית, ובלא קשר לרכישת הדירה, ורק בשל הזוגיות איתו והבטחותיו היא התקשרה בהסכם שכירות על סכום גבוה. הנתבעת מאשרת שקיבלה סכום של 120,000 ש"ח מהתובע "במכה אחת", אולם לדבריה סכום זה הוגדר כמתנה. היא השתמשה בו לצורך השכירות, הוצאות הבית וכדומה, והתובע לא נתן לה דבר מעבר לכך. לטענתה, התובע עזב מיוזמתו בינואר 2015 לאחר שהאריכה את השכירות לשנה נוספת, תוך שהותיר אותה עם התחייבות זו כלפי בעל הדירה, ועל אף שניסתה היא לא הצליחה למצוא שוכר חלופי. על רקע זה סבורה הנתבעת כי היא הייתה זכאית לפיצוי מהתובע והסך של 180,000 ש"ח שקיבלה הגיע לה בדין.

לטענת הנתבעת, היא נאלצה לחתום על הסכם ההלוואה נוכח המצוקה בה הייתה שרויה, אולם הניחה שהתובע לא יתבע אותה שכן מדובר במתנה והחזר הוצאות.

דיון והכרעה

10.הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה האם הנתבעת חתמה על השטרות. לא מצאתי מקום להידרש לשאלה זו, שכן ממילא קיימים קשיים נוספים בשטרות, ובעיקר העובדה שיש סתירה בסכומים הרשומים בהם, כאשר בכל אחד מהשטרות רשומים שני סכומים: האחד, 120,000 ש"ח או 180,000 ש"ח, והשני, 300,000 ש"ח. סתירה זו מקשה על אכיפת השטרות בעומדם בפני עצמם. זאת ועוד, ממילא השטרות יוצרים זיקה בינם לבין הסכם ההלוואה, שעה שנקבע בהם שהם ניתנים "תמורת מילוי כל תנאי חוזה ההלוואה מיום 30/6/15". בנסיבות העניין, אין חשיבות רבה לשאלת קיומה של העילה השטרית, שעה שממילא היא תלויה בשאלת קיומה של העילה החוזית, בהתאם להסכם ההלוואה. כפי שצוין לעיל, ממילא הוגש כתב תביעה, כך שהעילה החוזית עומדת על רגליה היא ואינה תלויה בעילה השטרית. לאור האמור, אדרש להליך הנוכחי כאל תביעה רגילה, המבוססת על עילה חוזית.

11.אין בין הצדדים מחלוקת אמיתית על כך שהתובע העביר לנתבעת סך של 300,000 ש"ח. בסיכומיה הנתבעת טוענת אמנם כי התובע לא הביא ראיה לכך שהעביר לה כספים, למעט סך של 100,000 ש"ח, אולם לכל אורך ההליך, החל מהגשת ההתנגדות וכלה בתצהירים ובחקירות, אישרה הנתבעת את הכספים שקיבלה, ונושא זה כלל לא היה שנוי במחלוקת. המחלוקת היחידה הייתה האם מדובר בהלוואה או במתנה והשתתפות בהוצאות.