ת"א 45778-09-12 קיבוץ נווה ים נ' געפילטע - ביץ א.ל.י. בע"מ ואח'

1.ביום 23.9.2012 הגיש התובע כתב תביעה למתן סעד של סילוק יד של הנתבעים ממסעדה הנמצאת בחלק ממקרקעי קיבוץ נווה ים. בכתב התביעה נטען, בין היתר, כי התובע השכיר את המסעדה לנתבע מס' 4 (להלן: כהן) לתקופת שכירות שהסתיימה ביום 31.3.2007, וביום 30.3.2007 חתם עם נתבעים מס' 2-1 הסכם בר-רשות, על-פיו התיר להם להפעיל את המסעדה במשך חמש שנים, עד ליום 31.3.2012, עם מתן אפשרות להאריך את תקופת ההסכם לשלוש תקופות נוספות של שנה כל אחת, ובלבד שיודיעו על כך לתובע לא יאוחר משלושה חודשים לפני סיום כל תקופה. עוד נטען כי על אף שהתובע דחה את הודעת הנתבעת מס' 3, שבבעלות כהן (להלן: חברת בראשית) מיום 6.8.2012 על הארכת תקופת הסכם בר-הרשות עד ליום 31.3.2013, לא פינו הנתבעים את המסעדה עד למועד הגשת התביעה.

2.בכתב ההגנה שהוגש ביום 7.9.2015 נטען כי החזקת הנתבעים מס' 4-3 במסעדה הינה מתוקף זכויות נתבעים מס' 2-1 על-פי הסכם ההרשאה, אשר הומחו לנתבעת מס' 3 ביום 31.12.2008, כי ביום 13.12.2011 הודיעו נתבעים מס' 4-3 לתובע על כוונת חברת בראשית להאריך את תקופת השימוש עד ליום 31.3.2015 וכי למרות דרישת התובע לפינוי, התקיים משא ומתן שהוביל להחתמת נתבעים אלו על הסכם פשרה שערך התובע והנושא תאריך 30.11.2013, ובו הוארכה תקופת ההתקשרות בין הצדדים על-פי הסכם ההרשאה המקורי "לכל הפחות" עד ליום 31.10.2015. עוד נטען כי "הלך הרוחות בין הצדדים" היה כי אף לאחר מועד זה תהא לנתבעים זכות ראשונים להמשיך ולהפעיל את המסעדה ואת אולם האירועים. הנתבעים טענו כי בהתבסס על הסכם הפשרה הם זכאים להחזיק במסעדה למשך שנים נוספות, עד למועד שבו תוציא רשות מקרקעי ישראל לפועל את התכניות החלות על הקיבוץ, ולכן הם אף ביצעו הזמנות לעונת אביב וקיץ 2016 והשקיעו כספים רבים בשיפוץ המבנה והקרקע סביבו ובמוניטין של המקום.

3.בכתב התשובה שהוגש ביום 20.9.2015 טען התובע כי הנתבעים מנועים מלבסס טיעוניהם על זכויות לפי הסכם הפשרה, וזאת לאור האמור בפסקה 20 להחלטתי מיום 21.6.2015, בה דחיתי את בקשתם לסילוק על הסף של התביעה עקב העדר עילת תביעה, ובה נקבע:

"על בסיס התשתית העובדתית שפורטה בכתב התביעה, ובהנחה שיעלה בידי המשיב להוכיחה, הרי שאין מקום למחוק את התביעה על הסף בהיעדר עילה. אולם המבקשים ביקשו להסתמך על מסמך שנוצר לאחר שהוגשה התביעה - טיוטת הסכם הפשרה הנושא תאריך 30.10.2013, ובו ויתור טענות של המשיב ושל המפרק כלפי חברת גפילטע ובן-נתן.

בהיעדר חתימה של המשיב או המפרק על טיוטת הסכם הפשרה, הרי אין מדובר בהסכם שנכרת בין הצדדים. אף אם המשיב הוא שהכין את טיוטת הסכם הפשרה, ואף אם חלקים ממנו קוימו על-ידי הצדדים (כטענת המבקשים), אין בכך די. עיון קל בטיוטת ההסכם מגלה כי נכללו בה תנאים מתלים, ותוקפה מותנה באישוריהם של רשם האגודות השיתופיות ושל המינהל (אשר מצידו דורש תשלום דמי שימוש חריג). משלא הוכח כי התקיימו התנאים המתלים, ובהיעדר חתימה של המשיב או המפרק על מסמך זה, אין לראותו כהסכם שהשתכלל ואשר שומט את הקרקע מעילת התביעה".

עוד נטען כי התנאים המתלים שנקבעו בהסכם הפשרה לא התקיימו, כי הנתבעים לא עמדו בתשלומים להם התחייבו באותו הסכם, וכי בכל מקרה רשות מקרקעי ישראל לא נתנה הסכמתה להמשך התקשרות עם הנתבעים מעבר ליום 31.10.2015.

4.בישיבת קדם משפט שהתקיימה ביום 28.12.2015 טען בא-כוח התובע כי על נתבעים מס' 5-4 לפתוח בהבאת ראיותיהם, לאור טענתם כי מקור זכותם להמשיך ולהחזיק במסעדה מצוי בהסכם פשרה מיום 30.11.2013. על הבקשה לשינוי סדר הבאת הראיות נסובה החלטה זו.

טענת התובע