ת"א 45232-04-12 חאגג נ' והגנים הלאומיים ואח'

1.המבקשת עותרת לסילוק התביעה על הסף מחמת העדר עילה ומחמת טעמים נוספים שפורטו בבקשה. התביעה הוגשה ביום 30.4.12 לפיצוי התובע בסך של 2,500,000 ₪ בגין אבדן הכנסותיו בתקופה של 7 שנים טרם הגשת התביעה עקב הגבלת הגישה למסעדה אותה מפעיל בחוף הים הנמצא בגן הלאומי תל אשקלון. התביעה הוגשה כנגד המבקשת ורשות הטבע והגנים המפעילה את הגן (להלן: הנתבעת 1 או הרשות). 

רוב כתב התביעה עוסק בתיאור עובדתי של החזקת התובע את המסעדה, אשר לטענתו מוחזקת על ידו מזה כיובל. לתביעה צורף היתר בניה למבנה קיוסק בשטח 11.5 מ"ר אשר ניתן על ידי הועדה המקומית לתכנון ובניה באישור הנתבעת 1 בשנים 1968 – 1969. נטען כי בשנת 2001 קיבלה רשות הטבע והגנים את הגן לניהולה ובהדרגה החלה לפגוע בתובע בהגבלת הגישה למסעדה וחוף הרחצה. נטען כי המבקשת הכריזה על החוף כחוף רחצה והעבירה את ההפעלה לנתבעת 1.

בסעיפים 25 – 28 לכתב התביעה מפורטות טענות התובע כנגד המבקשת. נטען כי המבקשת חתמה בשנת 2001 על הסכם עם הנתבעת 1 במסגרתו הועבר תפעולו לרשות. נטען כי היה על המבקשת לדאוג לעיגון זכויותיו בכל הקשור לתפעול המסעדה ודרכי הגישה אליה, והמבקשת בפעולותיה ומחדליה איפשרה לרשות לבצע פעולות חד צדדיות אשר פגעו בעסקו.

2.על בסיס האמור בכתב התביעה הגישה המבקשת ביום 3.6.12 בקשה לסילוק על הסף ובקשה להארכת מועד להגיש כתב הגנה. התיק עבר לטיפולי באוקטובר 2012 לערך מבלי שניתנו החלטות בקשות המקדמיות. לאחר קדם המשפט מיום 18.4.13 הסכימו הצדדים לפנות להליך גישור שכשל, וההליכים בתיק חודשו לאחרונה. לפיכך נדרש אני רק עתה להחלטה בבקשה.

בבקשה, אשר אינה נתמכת בתצהיר מאחר ונסמכת על האמור בכתב התביעה בלבד, נטען להעדר עילה מאחר וכתב התביעה אינו מפרט מה העילה המשפטית לטענה כי על המבקשת היה לדאג לשמור על זכויותיו של התובע לתפעול המסעדה. נטען כי הגן הלאומי נתון לניהולה הבלעדי של הרשות מכח חוק וכל הפעולות בכתב התביעה מיוחסות לה. לפיכך נטען כי התביעה אינה מגלה עילה כנגד המבקשת.

מעבר לטענה להעדר עילה נטען כי המבקש עושה שימוש לרעה בהליכי בית משפט נוכח הליכים שניהל בניסיון למנוע את סגירת דרכי הגישה (בש"א 2948/05, ה"פ 52/09) אשר כולם נמחקו. עוד נטען להתיישנות מאחר ועילת התביעה מבוססת לכאורה על "הסכם" משנת 2001 שלא צורף לכתב התביעה וכן נטען להעדר סמכות עניינית מאחר והטענות הן כנגד הפעלת סמכות שלטונית של סגירת הגן הלאומי וגביית דמי כניסה.

3.למרות שהבקשה אינה נתמכת בתצהיר ואינה מפורטת במיוחד, תגובת המשיב לבקשה סתמית ומתעלמת מהטענות בבקשה. המשיב טוען כי המבקשת העניקה לו את המקום לניהול עסקו ולא גבתה ביודעין דמי שימוש, ולכן אינה יכולה לטעון כי מנהלו ללא רישיון על חשבון הקופה הציבורית. ביחס לטענה המהותית כי התביעה אינה מגלה עילה טען הפנה המשיב לכתב התביעה. ביחס להתיישנות הבהיר כי העילה מבוססת על נזקיו בשנים שקדמו להגשת התביעה.

דיון והכרעה

4.לאחר עיון בכתב התביעה, בבקשה ובתגובות, מצאתי כי כתב התביעה אינו מגלה עילה כנגד הנתבעת 2. בכתב התביעה נטען לקיומו של הסכם משנת 2001 בין הנתבעות. מאחר ולשיטת התובע מדובר במסמך מהותי, היה עליו לצרפו לכתב התביעה. בהעדר הסכם כאמור, לא ניתן לטעון לזכויות מכח ההסכם או מחדל בניסוחו.

מכתב התביעה עולה לכאורה כי הנתבעת 2 העניקה לתובע זכויות במבנה על חוף הים לניהול קיוסק. על פניו נראה כי המבנה במצבו היום גדל מעבר לזכות המקורית שניתנה והתובע לא הבהיר מכח איזו זכות הגדיל את המבנה ומנהל בו עסק, לכאורה ללא היתרים כדין. עוד לא הבהיר התובע מכח איזו סמכות יכלה הנתבעת 2 למנות את פעולת הרשות בהסדרת הגן הלאומי.

מעיון בטענות ההגנה של הנתבעת 1, והבקשה לסילוק התביעה על הסף מטעמה, עולה בשנת 1990 נחתם הסכם הרשאה מכוחו האצילה הרשות לעירייה את סמכויותיה לניהול הגן הלאומי. בשנת 2001 חזר הגן לניהול הרשות ומאז החלה לפעול לשיקום הגן וניהולו לרבות גביית דמי כניסה ואכיפה על שעות הפעילות בגן, מכח סמכויותיה בחוק.