ת"א 45072-02-15 דודוביץ ואח' נ' רשות מקרקעי ישראל מרחוב צפון ואח'

1.ביום 19.2.2015 הגישו התובעים תביעה בסך 1,000,000 ₪ לפיצוי בגין נזקים שלטענתם נגרמו להם עקב מחדלי הנתבעות. בכל אחד מכתבי ההגנה שהגישו הנתבעות נכללו טענות מקדמיות, בהן תעסוק ההחלטה הנוכחית. תחילה אסקור את כתב התביעה - תשתיתו העובדתית והסעדים המבוקשים - ולאחר מכן אדון כסדרן בטענות הסף.

התשתית העובדתית שבכתב התביעה

2.ביום 15.11.1955 נכרת הסכם בין החברה להתיישבות יהודים בארץ ישראל פיק"א (להלן: פיק"א) לבין יצחק תשבי (להלן: תשבי), על-פיו החכירה פיק"א לתשבי למשך 49 שנים (עד ליום 30.9.2004) שטח של שלושה דונמים ו-500 מ"ר בחלקה 40 בגושים 10130 ו-10131 בגבעת עדה (להלן: המגרש), ועליה חלה ת.ב.ע. 163, למטרת בנייה של בית מגורים ומשק חקלאי.

3.בכתב התביעה נטען כי החל משנת 1989, עוד בטרם רכש התובע מס' 1 (להלן: התובע) מתשבי את הזכויות במגרש, חלה על המגרש תכנית ש/416, אשר הקטינה את שטחו מ-3,500 מ"ר ל-3,030 מ"ר, ובסמוך לאחר מכן נכנסה לתוקף תכנית ש/416א ששינתה את קווי המגרש.

4.ביום 12.7.1990, מכר תשבי לתובע את זכויותיו במגרש (שתואר בהסכם החדש כמצוי בחלקה 19 בגוש 10130). בעקבות זאת, נחתם ביום 12.11.1990 "חוזה חכירה (משק עזר)" בין התובע לבין הנתבעת מס' 1 (להלן: הרשות), כמנהלת קרקעות מדינת ישראל, אליה הועברו נכסי פיק"א (להלן: הסכם החכירה). בהסכם נקבע כי מגרש 40 - אשר 1890 מ"ר ממנו נמצאים בחלק מחלקה 19 בגוש 10130 ו-1140 מ"ר ממנו נמצאים בחלק מחלקה 39 בגוש 10131 (ובסך הכל 3,030 מ"ר) - מוחכר לתובע עד ליום 30.9.2004. בתנאי החכירה נקבע, בין היתר, כי ידוע לתובע (החוכר) ששטח המגרש וגבולותיו אינם סופיים וכי עלולים לחול בהם שינויים כתוצאה משינויים בתכנון על-פי חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה), הסדר קרקעות וכיוצא באלה. עוד נקבע כי התובע יהיה זכאי להארכת החכירה לתקופה נוספת של 49 שנים, אולם במקרה בו במשך תקופת החכירה ישתנה יעודה של הקרקע עליה בנוי המוחכר לא תהא הרשות (המחכירה) חייבת להאריך את תקופת החכירה.

5.ביום 9.1.1992 הודיעה הרשות לתובע על הגדלת המגרש ב-210 מ"ר, באופן שבמקום שטח של 3,030 מ"ר יהא שטחו 3,240 מ"ר. הודעה זו בוטלה בהודעה מיום 4.2.1992, בה נמסר על אותה הגדלה, אולם נכללה בה דרישה לתשלום דמי חכירה ראשוניים נמוכים יותר מאלו שנדרשו בהודעה הקודמת ודרישה להתייצב לחתימה על תוספת לחוזה.

התובע טען כי כאשר התייצב במשרד הרשות על מנת לשלם את דמי החכירה, נאמר לו לעכב את התשלום עד אשר יתבהר המצב הסטטוטורי.

6.ביום 19.10.1995 נתנה הנתבעת מס' 3 (להלן: הוועדה לתכנון ובניה) לתובעים היתר בניה במגרש, למטרת הקמת בית מגורים, בהתאם לתכנית מתאר מקומית מפורטת ש/542. כאשר דרשה הוועדה לתכנון ובניה כי התובעים, שבנו על המגרש בית החורג מהיתר הבניה, ימציאו תכניות חדשות, לשם מתן לגיטימציה לחריגה, סירבה הרשות לחתום עליהן, בנימוק כי לאור תכנית ש/1074 החדשה - השתנו גבולות המגרש.

7.ביום 17.7.2002 החליטה ועדת משנה של הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז הצפון על הפקדת תכנית ש/1074 שיזמה הרשות, לשינוי מתחם 4 בגבעת עדה, בו מצוי המגרש, ואשר נועדה להסדיר את מערך הכבישים ואת גודל המגרשים במתחם התכנית. התובעים התנגדו לתכנית זו, מאחר ועל-פיה "נחתך" שטח המגרש, מדרכה שהייתה שטח ציבורי שוייכה למגרש, קראוואן וסככה שהותקנו כדין הוחרגו בגבולות המגרש, והבית - אותו בנו התובעים על-פי היתר הבניה המקורי - חרג מקווי הבנין, אולם בישיבה ביום 2.3.2004 החליטה ועדת המשנה של הוועדה לתכנון ובניה לדחות את התנגדותם של התובעים.