ת"א 44633-09-14 שדה נ' אמיר ואח'

לפניי בקשה לעיון חוזר בהחלטתי שלא לפטור את המבקש מתשלום האגרה (החלטה מיום 2.10.14).

המבקש מפנה כעת לפסיקה אשר יש בה, לטענתו, כדי לתמוך בקיומה של עילת תביעה נגד המשיבים 1 ו-2. הכוונה לפסק הדין בעניין בר"ע (י-ם) 2315/00 מדינת ישראל נ' אבי פרידמן (פורסם במאגרים מקוונים). לטענת המבקש, גם אם לא ניתן לתבוע בנזיקין את השופט עצמו, הרי שניתן לתבוע את שלוחו (במקרה הנוכחי – לשכת עורכי הדין).

עיינתי היטב בבקשה לעיון חוזר, ובכל פסקי הדין הנזכרים בה, ובכל זאת מצאתי לנכון שלא לשנות את החלטתי, מהטעמים הבאים:

1. המבקש מפנה לפסיקה המתירה הגשת תביעות נגד המדינה, כמעסיקה ושולחת של שופט, בנסיבות של רשלנות רבתי בלבד. פסיקה זו אינה שוללת את החסינות המוענקת לשופט עצמו על פי סעיף 8 לפקודת הנזיקין, אלא רק פותחת צוהר להגשת תביעות, במקרים מסוימים, בגין רשלנות רבתי, נגד המדינה, כשולחת השופט.

אף על פי כן, המבקש לא מצא לנכון לבקש לתקן את התביעה, בהסרת הנתבע הראשון מכתב התביעה.

2. בבחינת "עילת התביעה" לצורך תקנה 14(ג) לתקנות בתי המשפט (אגרות) התשס"ז-2007, נוהג ביהמ"ש גישה ליברלית ומקלה, ומסתפק בכך שההליך "מגלה עילה".

עילת התביעה כאן, אף אם אינה נחסמת במחסום החסינות (כלפי הנתבעת מס' 2), לכאורה אינה בעלת סיכויים גבוהים. על מנת לזכות בתביעתו יהא על התובע להוכיח את כל יסודותיה של עוולת הרשלנות (החל מקיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית, דרך הפרת אותה חובה, קיומו של נזק המזכה את המבקש בפיצוי וקשר סיבתי לנזק), מלאכה שלא תהיה פשוטה כלל ועיקר. כאן המקום להעיר, כי התביעה אינה בגין נזק שנגרם ישירות כתוצאה ממעשה רשלני נטען, אלא בגין נזק גוף נטען שהוא תוצאה של תגובת המבקש להחלטה שניתנה, והדרדרות מצבו הרפואי, לטענתו, בגין אותה החלטה. ואף אם יימצא כי מתקיימת רשלנות "רגילה" הרי שאין די בכך, נוכח הפסיקה הקובעת כי תתאפשר תביעה נגד המדינה בגין רשלנות של שופט – "במקרים קיצוניים מאוד של רשלנות בוטה מאוד" (פסה"ד בעניין פרידמן הנזכר לעיל).

כאמור, ביהמ"ש אינו בוחן, בשלב זה של דיון בבקשה לפטור מאגרה, את סיכוייה הממשיים של התביעה, אלא אם ההליך "מגלה עילה" בלבד, אלא שכאן מדובר ב"עניין שברפואה", אשר לשם הוכחתו על התובע לצרף חוות דעת של מומחה, דבר שלא נעשה כלל. בהעדרה של חוות דעת מומחה, המעידה על קיומו של נזק גוף, כמו גם על הגורמים לאותו נזק גוף (וניתן להוסיף – מבחינה בין נזק הגוף שעל פי הנטען הוא תוצאת המעשה הרשלני לבין מצב גופני קיים), אין לי אלא לשוב ולקבוע, כי לא מצאתי שההליך "מגלה עילה".

לא נעלם ממני, כי התובע עתר במסגרת תביעתו לפטור אותו מהגשת חוות דעת, ולאפשר מינוי של מומחה מטעם ביהמ"ש, בשל אותו חסרון כיס שבעטיו מוגשת הבקשה לפטור מאגרה. אך מבלי להידרש כעת לבקשה זו או להביע עמדה ביחס אליה, לא הרי עלות התשלום למומחה למתן חוות דעת (כמה אלפי שקלים) כהרי תשלום אגרת התביעה בתביעת נזקי גוף (סך 712 ₪ בלבד הנדרש מהתובע בעת הגשת התביעה).

סיכומו של דבר, אף לאחר עיון חוזר בבקשה לפטור מאגרה, אני דוחה אותה.