ת"א 44437-03-16 רון נ' מדינת ישראל ואח'

בפניי בקשת התובע לבטל את פסק הדין מיום 31.10.16, שבו הוריתי על מחיקת התביעה בהעדר התייצבות.

טענת התובע בבקשה הינה כי לא קיבל זימון לדיון ולא ידע על מועד הדיון. הבקשה אינה נתמכת בתצהיר, חרף העובדה שהיא נסמכת על טענות עובדתיות (המסמך שצורף לתשובת התובע שכותרתו "תצהיר" איננו תצהיר כדין). די בטעם זה על מנת לדחות את הבקשה. חרף זאת אדרש לבקשה לגופה.

כידוע, קיימות שתי עילות לביטול פסק דין שניתן בהעדר התייצבות: האחת – ביטול מחובת הצדק; השניה – ביטול מכוח שיקול דעתו של בית המשפט.

ביטול מחובת הצדק

מאישור המסירה שבתיק בית המשפט עולה כי ההחלטה שבה נקבע מועד הדיון נשלחה לתובע בדואר רשום עם אישור מסירה. ביום 14.7.16 חזר דבר הדואר כ"לא נדרש". אף שהמצאה באופן זה מקימה חזקה (הניתנת לסתירה) כי ההחלטה הומצאה כדין (ראה למשל: רע"א 1192/12 נעימה אחמד נ' עיריית חיפה (15.3.12)), לא הסתפקה מזכירות בית המשפט בהמצאה זו. היא חזרה וביצעה המצאה באמצעות פקיד מסירה, שהגיע לכתובת שמסר התובע בכתב התביעה, והואיל ולא מצא איש בבית, הדביק את דבר הדואר על הדלת. לפי תקנה 489 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, מדובר בהמצאה כדין.

הואיל ולתובע הומצאה כדין ההחלטה בדבר קביעת מועד הדיון, אין עילה לבטל את פסק הדין מחובת הצדק.

ביטול מכוח שיקול דעת

עת נדרש בית המשפט לבקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד מכוח שיקול דעת, עליו להידרש לשתי שאלות: האחת – סיבת מחדלו של המבקש להתייצב לדיון; השניה – סיכויי הצלחתו של המבקש בהליך אם יבוטל פסק הדין. ככלל, התשובה לשאלה השניה היא החשובה יותר. כאשר מצביע המבקש על סיכויי הצלחה, הרי שאם ניתן לפצות את המשיב על נזקו בדרך של הטלת הוצאות, יש מקום לבטל את פסק הדין תוך חיוב המבקש בהוצאות בגין מחדלו באי ההתייצבות לדיון (ראה: א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית, תשס"ט-2009) בעמ' 373).