ת"א 44146-11-12 ואח' אסיף נ' אליזבט למהדרין בע"מ

פסק הדין ניתן בשתי תביעות שטריות שהגיש התובע: (1) תביעה נגד נתבעת 3, אליזבט למהדרין בע"מ (להלן: "החברה") בתיק הוצל"פ 01-82405-12-5 לביצוע תשעה שיקים: שיק מס' 91 על סך 11,600 ₪ מיום 1.8.11 ושמונה שיקים נוספים שמספריהם 93, 95, 97, 99, 101, 103, 105 ו- 107, על סך 23,200 ₪ כל אחד לפירעון ב- 1 לכל חודש החל מ- 1.9.11 ועד ל- 1.4.12; ו- (2) תביעה נגד שלושת הנתבעים בתיק הוצל"פ 01-82420-12-4 לביצוע שטר חוב על סך 150,000 ₪ מיום 26.8.12.

בשני התיקים הנ"ל הוגשו התנגדויות לביצוע השטרות, ניתנה לנתבעים רשות להתגונן ונקבע כי התצהירים שהוגשו בתמיכה לכתבי ההתנגדות ישמשו כתבי הגנה בתיק.

בתמיכה להתנגדות לביצוע השיקים בתיק הוצל"פ 01-82405-12-5 הוגש תצהיר של נתבע 1 שבו הצהיר כי הוא הבעלים של החברה וטען כי התובע הגיש את השיקים לביצוע בחוסר תום לב, בעת שידע כי העסק של החברה קרס באשמתו הבלעדית. כמו-כן הצהיר נתבע 1 כי התובע ידע היטב שעליו לשלם לחברה כספים רבים, כיוון שהוא מחזיק ברשותו בניגוד להסכם בין הצדדים את כל הציוד של החברה שהיה במושכר – ציוד ששוויו גבוה יותר מסכום כל השיקים שהוגשו לביצוע בתיק ההוצל"פ. לאור זאת נטען כי יש לקזז את שווי הציוד מסכומי השיקים. ואולם, בסיכומי התשובה שהוגשו בסוף ההליך שבפני הודיעו הנתבעים כי הם מוותרים על טענת הקיזוז וכי טענתם בעניין הציוד תתברר בהליך אחר המתנהל בין החברה לבין התובע ואחיו.

בתמיכה להתנגדות לביצוע שטר החוב בתיק הוצל"פ 01-82420-12-4 צורפו תצהירים של הערבים לשטר, נתבעים 1 ו-2, שבהם נטען כי התובע עשה שימוש לרעה בהליכי משפט כשהגיש את שטר החוב לביצוע ובמקביל פתח תיק הוצל"פ נוסף לביצוע השיקים. כמו-כן הועלתה בתצהירים אלה טענת הקיזוז הנ"ל, אך כאמור, הנתבעים זנחו טענה זו בסיכומי התשובה.

מתצהיר עדותו הראשית של נתבע 1 עולה כי החברה התקשרה עם התובע ואחיו מר אפרים אסיף (להלן: "אפרים"), בהסכם שכירות של נכס בבני ברק, ופתחה במקום אולם אירועים. נתבע 1 הצהיר כי הנכס הושכר במצב הרוס ביותר, והחברה השקיעה מאות אלפי ש"ח כדי להכשירו לאכלוס וכן רכשה עבור העסק ציוד בשווי מאות אלפי ש"ח. לטענתו של נתבע 1 בתצהירו, כתוצאה מהיקף ההשקעה הגדול במושכר נקלעה החברה לקשיים וחדלה לשלם את דמי השכירות, ומשסירבו התובע ואפרים להפחית את דמי השכירות, פונה הנכס לאחר תקופת הודעה מוקדמת של שלושה חודשים, כנדרש בהסכם. לפיכך הוצהר כי התובע זכאי לדמי שכירות בגין שלושה חודשים בלבד.

בתצהירי עדותם הראשית של התובע ואפרים נטען כי החברה התחייבה לשלם את מלוא דמי השכירות עד תום תקופת ההסכם, ולכן חובה עומד על סך כולל של 382,800 ₪ (בגין מחצית חודש אוגוסט 2011 ובגין חודשים ספטמבר 2011 עד אפריל 2012). כמו-כן הוצהר כי החברה חייבת סך נוסף של 92,800 ₪ בגין ביטול ההנחה שניתנה לה, וזאת לפי הוראות סעיף 8 להסכם השכירות שבו נקבע כי אם השוכר יפנה את המושכר מכל סיבה שהיא לפני תום תקופת השכירות הבסיסית, יהיה עליו לשלם את הפרש ההנחה בדמי השכירות שניתנה לו בסך 20,000 ₪ + מע"מ לחודש לתקופה של ארבעת חודשי השכירות הראשונים. עוד עלה מהתצהירים כי השיקים שהוגשו לביצוע מכסים רק מחצית מדמי השכירות החודשיים שלא שולמו, ובגין המחצית השנייה נמשכו שיקים לפקודת אפרים. המצהירים הכחישו כי קיבלו מהנתבעים הודעה מוקדמת על פינוי המושכר, ואף הצהירו כי הנתבעים ביקשו מהם להמשיך להחזיק במושכר תוך התחייבות לתקן את הפרותיהם ולפרוע את חובם.