ת"א 43841-09-14 אבו סוויס נ' מדינת ישראל

בקשה לעיכוב ביצוע צו הריסה.

ביום 19.10.14 ניתן פסק דין אשר לפנים משורת הדין עיכב את ביצוע צו ההריסה שהוציאה המשיבה כדין, בתשעים יום. כעת מבקש המבקש עיכוב נוסף בביצוע הצו, אולם אין בפיו נימוקים חדשים מעבר לאלה שהועלו על ידו בדיון שהתקיים בהליך זה בפני בית המשפט.

המבקש צירף לבקשתו פנייה של בא כוחו לרשויות המוסמכות למציאת פתרון חלופי למבקש ובני משפחתו, אולם לא צירף כל תגובה לפנייה זו. בפסק הדין שניתן, צוינה טענת המבקש, כי הוא מצוי במו"מ עם המדינה מזה שנים, למציאת פתרון קבע למגורי המשפחה, אולם כאז כן היום, אין המבקש יכול להצביע על מועד בו צפוי להימצא פתרון זה ויש אפשרות כי הדבר ייקח עוד שנים רבות.

על אף שמקובלת עלי אף עמדת המשיבה, כי מותב זה קם מכיסאו ועל כן אינו יכול לשנות את פסק הדין שיצא מלפניו והדרך להשיג על פסק דין היא בהגשת ערעור, אינני שוללת את האפשרות כי במקרים חריגים ומכוח סמכותו הטבועה של בית המשפט, יוארך מועד לביצוע החלטות בית המשפט.

עם זאת, במקרה זה, לא הצביע המבקש על טעם חריג מסוג זה. כאמור לעיל, טענות המבקש היום, אינן שונות מטענותיו ביום הדיון. המבקש לא הצביע על כך שהיום יש מועד בו יימצא פתרון של קבע למגוריו ולמגורי בני משפחתו ועל כן אין מקום לעשות שימוש בסכמות טבועה זו במקרה זה.

אני סבורה כי סעיף 238א(ז)(1) לחוק התכנון והבנייה תשכ"ה 1965, איננו רלוונטי לענייננו, באשר הצו הוצא על פי חוק מקרקעי ציבור (פינוי קרקע) תשמ"א 1981 ולא על פי חוק התכנון והבנייה.

בנסיבות אלה, הבקשה לעיכוב ביצוע הצו נדחית. מעבר לנדרש ומבלי שיהיה בכך עיכוב ביצוע הצו, יציע בית המשפט למבקש לפעול על פי הצו תוך 7 ימים וככל שייעשה כן, יציע בית המשפט למשיבה לוותר על הוצאותיה שנפסקו במסגרת פסק הדין.

המשיבה רשאית לפנות לבית המשפט ולבקש לקבל הוצאותיה ככל שהמבקש לא יקבל ההצעה לעיל, או ככל שהיא איננה מקבלת אותה.