גונן נ' עיריית תל-אביב-יפו ואח'

 1. מונחת בפניי, להכרעה, טענתה המקדמית של הנתבעת, עיריית תל אביב-יפו (להלן: העירייה), כי יש לסלק את התביעה על הסף מחמת היעדר סמכות עניינית. במוקד הדיון עומדת השאלה, האם תביעה לסעד הצהרתי, שעיקרה קביעת שיעור חוב ארנונה נטען, מסורה לסמכותו של בית משפט זה, או שמא לערכאה מנהלית, כפי טענת העירייה.  2.אלה הן תמצית העובדות הדרושות.  ביום 9.12.2015 ניתן כנגד התובע, מר משה גונן, צו כינוס במסגרת הליך פשיטת רגל (פש"ר (מחוזי ת"א) 36796-11-15) ועו"ד סוהייל סאלם מונה כמנהל מיוחד לנכסיו, ובהמשך, לאחר שהתובע הוכרז פושט רגל, מונה לנאמן (להלן בהתאמה: התובע, הליך הפש"ר ו-הנאמן). העירייה הגישה תביעת חוב בסך של כ-575,000 ש''ח, ביום 10.6.2016, שמקורה בעיקרה בחיובי ארנונה (להלן: תביעת החוב). תביעת החוב לא הוכרעה על ידי הנאמן. התובע ביקש לברר את תביעת החוב, וביום 31.8.2023 הוגשה בקשה בהסכמת הנאמן לקבלת היתר ניהול תובענה נפרדת לבירור חיובי הארנונה הנטענים. בהחלטה מיום 10.9.2023, ניתן היתר לניהול הליך משפטי נפרד, בהסכמת הנאמן וכונס הנכסים הרשמי.  3.בחלוף כשנה, ביום 17.9.2024 הוגשה התביעה דנא. במסגרת התביעה, עותר התובע לסעד הצהרתי לקביעת גובה החוב הנטען. לטענת התובע, העירייה לא עמדה בנטל הראייה הדרוש, שרישומי החוב אינם תואמים למסמכים וכי חיובים מסוימים נעשו ללא בסיס או התיישנו. בנוסף טוען התובע כי רכיבי חוב אחדים, בהם חיובי ריבית, אינם מגובים באסמכתאות. לבסוף טוען התובע כי במועד שאינו זכור לו במדויק פנה לעירייה במטרה לסלק את חובותיו בדרך של הסדר חובות. בהתאם להסדר נטען זה, מסר לעירייה סדרת שיקים, שנפרעה בחלקה. לפיכך, טוען התובע, העירייה זכאית להיפרע רק עד שיעור השיקים שמסר לה. לחילופין, התובע מבקש כי ייערך בירור עובדתי וראייתי מעמיק ביחס לרכיבי החוב השונים. 4.העירייה סבורה כי יש לדחות את התביעה על הסף מחמת היעדר סמכות עניינית, היעדר עילה, התיישנות ושיהוי. לטענתה, התביעה מהווה תקיפה ישירה של שומת ארנונה חלוטה, שמקומה להתברר במסלול מנהלי הקבוע בחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 (להלן: חוק הערר). העירייה מדגישה ששומת הארנונה נהנית מחזקת תקינות מנהלית, והתובע ידע על אודות החוב אך לא נקט בהליכי השגה. עוד טוענת העירייה כי פעולות הגבייה והאכיפה שנקטה במרוצת השנים עצרו את מירוץ ההתיישנות וכן מכחישה שהצדדים הגיעו להסדר חוב כלשהו.  5.בהשלמת טיעון הוסיף התובע וטען כי טענת העירייה להיעדר סמכות הועלתה בחוסר תום לב, ומטרתה למנוע בירור אמיתי של החוב בערכאה המתאימה. לטענת התובע, החלטת בית המשפט של פשיטת רגל מיום 10.9.2023, בהסכמת כונס הנכסים הרשמי, הורתה להפנות את הצדדים ל"בית המשפט המוסמך לגובה החוב". התובע סבור שהנאמן ובית המשפט של פשיטת רגל העבירו את סמכויותיהם לבית משפט זה, וכי הסמכות העניינית נקבעת לפי מהות הסעד המבוקש, שעניינו בירור חוב כספי. לטענת התובע, העברת ההליך לבית משפט לעניינים מנהליים תסתום את הגולל על האפשרות לבירור ענייני של טענותיו. 6.לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את עמדת העירייה, במובן זה שדינה של התביעה להימחק מחוסר סמכות עניינית.  נקודת המוצא לדיון היא כי שומות מס, ובכלל זה שומות ארנונה, נהנות ממעמד ייחודי מפני תקיפה עקיפה בפני ערכאות אזרחיות. עיקרון זה, המעוגן בהלכה הפסוקה, קובע כי הדיון בשומות מס ייעשה באמצעות המסלולים הסטטוטוריים הייעודיים הקבועים בחוק הערר, להוציא מקרים חריגים המעוררים שאלות משפטיות עקרוניות בעלות חשיבות ציבורית מיוחדת (רע"א 2425/99 עיריית רעננה נ' י.ח. יזום והשקעות בע"מ, פ"ד נד(4) 481, 491-490 (2000); רע"א 8894/22 עיריית הרצליה נ' הולמס פלייס אינטרנשיונל בע"מ, פיסקאות 8-7 (29.12.2022) (להלן: עניין הולמס פלייס)). זאת, בין היתר, כדי להבטיח ודאות בגביית מסים ולהנגיש לאזרח את הליכי ההשגה, באופן המאפשר מיצוי הליכים יעיל, מהיר וחסכוני, נוכח יעילותן של הרשויות המינהליות ומומחיותן בבירור סוגיות מס מורכבות (ראו ע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת הכרמל, פ"ד נו(2) 773, 780-779 (2002); עע"מ 6911/19 יצחקי נ' עיריית הוד השרון, פסקה 29 לפסק דינו של כב' השופט א' שטיין (25.3.2024); דפנה ברק-ארז משפט מינהלי – משפט מינהלי דיוני 219-215 (כרך ד, 2017) (להלן: ברק-ארז); יעקב שקד סדר הדין האזרחי 85 (מהדורה רביעית, 2026) וההפניות שם).  7.חוק הערר מפרט את המסלול הסטטוטורי הייעודי לתקיפת שומות ארנונה, הכולל הגשת השגה למנהל הארנונה, בתוך 90 יום ממועד קבלת הודעת התשלום. כמו כן, החוק מפרט את העילות הספציפיות להגשת השגה, לרבות טעות בציון סוג הנכס, גודלו או השימוש בו, וכן עילה שלפיה המשיג אינו מחזיק בנכס כהגדרתו בפקודת העיריות (סעיף 3(א) לחוק הערר). על החלטת מנהל הארנונה ניתן לערור בפני ועדת הערר, ועל החלטת ועדת הערר בפני בית המשפט לעניינים מינהליים. אם לא הוגשו השגה או ערר במועד, הופכת שומת המס לסופית וחלוטה, ואין היא ניתנת לתקיפה בערכאות שאינן מוסמכות לכך באופן מפורש (ראו ע"א (מחוזי ת"א) 71723-10-18 כלוף נ' עיריית תל אביב, פסקה 12(ז) (17.3.2019) (להלן: עניין כלוף)). הנה כי כן, המחוקק קבע מנגנון מובנה לבירור מחלוקות בענייני ארנונה, על מנת להבטיח טיפול מקצועי ויעיל, תוך שמירה על עקרון הוודאות המינהלית. 8.בענייננו, התובע מבקש לקבוע את שיעור החוב הסופי לעירייה, ובכך מבקש לדון ברכיבי החוב השונים תוך תקיפה ישירה של שומות הארנונה בטענות להתיישנות, אי-החזקה והפחתת ריבית. בכך, מבקש התובע כי בית המשפט יידרש לשאלות בדבר חוקיותן ונכונותן של החלטות מינהליות שהתקבלו על-ידי העירייה. ואולם, דעתי היא כי בירור ליבת טענותיו של התובע, ובכללן הטענה כנגד החזקת הנכס, הנופלות במובהק בגדר עילות ההשגה, צריך להיעשות בהתאם למסלול הסטטוטורי הייעודי הקבוע בחוק הערר (ראו, עניין הולמס פלייס, פיסקה 7; ברק-ארז, שם). ניסיון התובע לעקוף את המסלול הסטטוטורי באמצעות הגשת תביעה אזרחית עלול לערער את חלוקת הסמכויות בין הערכאות השיפוטיות, לעקוף את מומחיות הערכאות המינהליות ולפגוע ביעילות ובוודאות המשפטית. 9.לא נעלמו מעיניי טענות התובע כי לבית משפט זה מסורה הסמכות לדון בתביעתו, וזאת מכוח פסיקה שהוצגה על-ידי התובע בעניין רע"א (מחוזי מרכז) 38146-05-12 עיריית פתח תקווה נ' פדרל פרטס שותפות מוגבלת, פסקה 8 (2.10.2012). ברם, באותו עניין, נדונה תביעה להשבת כספי ארנונה ששולמו ביתר. דהיינו, שם נתבע סעד כספי מובהק, בעוד בחינת חוקיות החלטת הרשות המינהלית הייתה טפלה לסעד העיקרי של ההשבה, להבדיל מתקיפה ישירה של השומה גופה. בשונה מעניין זה, במקרה דנא תקיפת השומה עומדת בלב ההליך, ולפנינו תקיפה ישירה במסווה של תביעה אזרחית. באמצעות הסעד ההצהרתי, מבקש התובע לקבוע כי השומה לא הוכחה על-ידי העירייה ודורש בחינה מחודשת של גובה החוב ורכיביו. עיקרו של דבר, התובע מבקש להביא לביטול או לשינוי ההחלטה המינהלית שקבעה את החיוב, ועל כן, בהתאם למבחן הסעד, על-פי מהותה האמיתית של התביעה, הסמכות מסורה לערכאה המינהלית (ראו והשוו רע"א 79180-05-26 הרשות הממשלתית למים ולביוב נ' מועצה מקומית ג'סר א-זרקא, פיסקאות 18-13 (26.7.2026); רע"א 64538-02-26 מדינת ישראל נ' בן ישי חקלאות ויזמות עסקית בע"מ, פיסקאות 14-11 (21.6.2026)).  9.העובדה שהתובע לא נקט הליכי השגה משך שנים ארוכות אינה מצדיקה, כשלעצמה, סטייה מהמסלול הסטטוטורי הקבוע, ואין במחדל זה כדי להכשיר את הגשת התביעה עתה. אומנם, ייתכן שברגיל טענות אחדות שכלל התובע בתביעתו כנגד חיוב הארנונה, הנוגעות לשאלת אי-ההחזקה בנכס, היו עשויות בנסיבות מסוימות להתברר בפני ערכאה אזרחית אף אם לא מוצה מסלול ההשגה הקבוע בחוק הערר. זאת, בין היתר, מכוח החריג הקבוע בסעיף 3(ג) לחוק הערר. ואולם, בנסיבות המתוארות לא מצאתי כי התובע הצביע על נסיבות חריגות המצדיקות סטייה מ"דרך המלך" לבחינת טענותיו. השתהותו של התובע שנים ארוכות בהעלאת טענותיו צריכה להיזקף בהקשר זה לחובתו. יתרה מזו, לא שוכנעתי כי מקרה זה נמנה עם אותם מקרים חריגים ונדירים, המעלים שאלה עקרונית בעלת חשיבות ציבורית ייחודית, המצדיקים הכרעה במחלוקת שלא בהתאם למסלול הסטטוטורי הייעודי (ראו, בר"ם 7618/16 עיריית תל אביב-יפו נ' קניון רמת אביב בע"מ, פיסקה 13 (4.12.2016); עניין כלוף, פיסקה 12(ו)). ההלכה הפסוקה, כפי שהובהר, מחייבת כיבוד עקבי של המסלולים המינהליים, ואינה מאפשרת עקיפה שלהם אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן. המקרה דנא אינו נמנה עם מקרים אלה.  10.התובע טוען, כי בית משפט זה "קנה סמכות" מכוח החלטת בית המשפט של פשיטת רגל מיום 10.9.2023, אשר אישרה, בהסכמת הנאמן, "להפנות את הצדדים בהסכמת הנאמן להוכחת החוב לקבלת הכרעת בית המשפט המוסמך לגובה החוב". ואולם, החלטה זו לא נקבה בבית משפט זה דווקא, אלא הפנתה את הצדדים אל "בית המשפט המוסמך", הוא הערכאה המוסמכת על-פי דין. משנמצא כי בירור הטענות כנגד השומות מסור למסלול הסטטוטורי הקבוע בחוק הערר, אין בהחלטת ההפניה, שניתנה על יסוד הסכמת הצדדים והנאמן, כדי להקנות לבית משפט זה סמכות עניינית שאינה נתונה לו על-פי דין. 11.באשר לטענת התובע כי העירייה היא זו שהייתה צריכה לנקוט הליך לבירור החוב, הרי שדין טענה זו להידחות. שומת ארנונה, בהיותה מעשה מנהלי בעל אופי של חיוב מס, נהנית מ"חזקת התקינות" המוקנית לרשויות השלטון. משמעותה של חזקה זו היא כי פעולותיה של הרשות המנהלית בוצעו כדין, וכי ההחלטות שהתקבלו תקינות. לפיכך, הנטל לסתור חזקה זו ולתקוף את השומה מוטל על הנישום, קרי התובע, וזאת באמצעות המסלולים הסטטוטוריים.  12.אשר לטענת התובע להשתק החל על העירייה המונע ממנה לטעון כי היה עליו להפנות טענותיו בפניי ועדת ערר: התובע טוען, בהקשר זה, כי העירייה עצמה בחרה להביא את תביעתה בדרך של תביעת חוב בפני הנאמן (סעיף 12 לסיכומיו), וכי טענת חוסר הסמכות הועלתה על-ידה רק בשלב שבו הראיות לא שכנעו את הנאמן (סעיף 15 לסיכומיו). לאחר ששקלתי את הדברים מצאתי כי דין טענת ההשתק להידחות, וזאת ממספר טעמים מצטברים. ראשית, הגשת תביעת חוב לנאמן היא הדרך הדיונית העומדת לרשות נושה המבקש להיפרע מחייב המצוי בהליכי פשיטת רגל, ואין לראות בעצם נקיטתה משום בחירה רצונית ב"מסלול" חלופי לבירור השגות על שומת הארנונה גופה, או משום מצג שלפיו מוותרת העירייה על טענותיה באשר לגדרי סמכותו של הנאמן להידרש לטענות מן הסוג האמור. שנית, תביעת החוב של העירייה מעולם לא הוכרעה לגופה, ואף התובע עצמו אישר זאת בדיון שהתקיים לפניי (עמ' 4 לתמליל, ש' 22-24: "למעשה תביעת הוכחת חוב לא הוכרעה. התביעה שלה לא הוכרעה ואין הכרעה בתביעת החוב"). זאת ועוד, על-פי הנטען לפניי באותו דיון, הנאמן עצמו הבהיר כי אינו יודע לדון בטענות השומתיות וכי אינו מוסמך לדון בהן, וכי הדרך היא דרך ההשגה הקבועה בדין (עמ' 3 לתמליל, ש' 9-12). בנסיבות אלה לא ניתן לומר כי העירייה "כבשה" את טענת הסמכות העניינית, עד אשר נסתבר לה כי הראיות אינן משכנעות את הנאמן, שכן בירור ראייתי כאמור לא נערך כלל ולא ניתנה בו הכרעה. שלישית, ההסכמה שאושרה בהחלטת בית המשפט של פשיטת רגל מיום 10.9.2023 ניתנה על יסוד בקשה שהגיש היחיד בהסכמת הנאמן, ובא-כוח הנתבעת עמד לפניי על כך שהעירייה לא הייתה צד להסכמה זו. משכך, אין לזקוף לחובת העירייה מניעות הנובעת מהסכמה דיונית שלא הייתה שותפה לה. רביעית, אף לשון ההחלטה, המפנה את הצדדים "לקבלת הכרעת בית המשפט המוסמך לגובה החוב", מותירה פתוחה את שאלת זהותה של הערכאה המוסמכת, ומכאן שהעלאת טענת היעדר הסמכות העניינית על-ידי העירייה אינה עומדת בסתירה להחלטה, ואין לראות בה שימוש לרעה בהליכי משפט או חוסר תום לב דיוני מן הסוג המצדיק חסימת בעל דין מהעלאת טענותיו. אשר על כן, לא מצאתי כי התנהלות העירייה מקימה השתק או מניעות מהעלאת הטענה בדבר סמכותו של בית משפט זה, וטענת ההשתק נדחית. 13.מסקנת הדברים היא אפוא כי בית המשפט נעדר סמכות עניינית לדון בתביעה זו והיא נמחקת. בנסיבות העניין לא יעשה צו להוצאות.  המזכירות תסגור את התיק.  ניתן היום, כ"ו אב תשפ"ו, 09 אוגוסט 2026, בהעדר הצדדים.