ת"א 43796-09-14 עמית ואח' נ' אורדן ואח'

שני בעלי הדין הם עורכי דין שייצגו צדדים ניצים בהליכים משפטיים.

1.לפני בקשת הנתבעים לדחיית התביעה על הסף בשל ההגנה המוחלטת העומדת להם על פרסומים מותרים במסגרת הליכים שהתקיימו בבית המשפט ולגבי אמירות במסגרת תלונות ללשכת עורכי הדין, בהיות התלונות פרסום בפני גוף בעל סמכות מעין שיפוטית (סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 להלן: "החוק"). נטען שנוכח ההגנה המוחלטת הנתבעים אינם נדרשים להוכיח כי מתקיימת לגביהם הגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15(8) לחוק.

2.בתגובה לבקשה טענו התובעים כי דחייה על הסף תיעשה רק במקרים קיצוניים. התובעים הדגישו בתגובתם ובדיון שהתקיים לפניי (פרוט' מיום 6.3.16 עמ' 3 ש' 17) שעילת התביעה מבוססת על הגשת התלונות ללשכה, בעוד שהתיאור העובדתי לגבי התנהלות הנתבעים במסגרת ההליך הדיוני נמסר רק כרקע להבנת האווירה שנוצרה ביחסים שבין הצדדים. בכל הנוגע לתלונות ללשכה, אשר הוגשו בחוסר תום לב הגובל בזדון, לנתבעים לא עומדת ההגנה המוחלטת, ועליהם רובץ הנטל להוכיח שפעלו בתום לב (על פי סעיף 15(8) לחוק).

3.ביום 18.6.14 הגישו הנתבעים שתי תלונות, האחת כנגד התובעת 1 (להלן: "התובעת") והשנייה כנגד בעלה, התובע 2 (להלן: "התובע"). התלונה כנגד התובעת נסובה על כך שהציגה מצג שווא כאילו היא בוררת במשכן לבוררויות (במסגרת בקשה לדחיית דיון שהגישה לכב' השופט שוהם). התלונה כנגד התובע היא בכך שהתחזה לעורך דין במהלך הליכי הבוררות בעוד שבאותה עת היה רק מתמחה (נספח 22 לתצהיר עדותה הראשית של התובעת).

4.התובעת הגיבה לתלונות שהוגשו (נספח 23 לתצהירה) וביום 10.2.15 התקבלה תשובת ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין לפיה הוחלט על גניזת התלונות תוך קביעה: "בהתייחס לטענת המתלונן אודות קבלת דבר במרמה, נראה שמדובר בטעות בתום לב בעת כתיבת "המשכן לבוררויות" במקום מוסד לבוררות כפי שציין גם בית המשפט בפסק הדין. ממילא, תכלית הבקשה היתה לדחות ישיבה שהיתה קבועה לאותו מועד, דבר לכשעצמו נראה כי היה נכון. אשר להתחזות לעורך דין, טעויות בפרוטוקול קורות בשגרה ואינן בהכרח מעידות על הטעייה. זאת בייחוד כשהטעות אינה טעות שחזרה על עצמה בכל הדיונים והישיבות, ובחלקם היה ברור שעורך דין עמית לא היה עורך דין באותה עת. בנסיבות אלה התלונה תיגנז" (נספח 24 לתצהיר התובעת).

דיון

5.הלכה פסוקה היא כי בית המשפט ינקוט משנה זהירות בטרם ימחוק או ידחה תביעה על הסף. "הסנקציה של דחיה על הסף היא סנקציה מרחיקת לכת, אשר בית המשפט יעשה בה שימוש רק במקרים ובנסיבות מיוחדות" (ע"א 693/83 שמשון שמש נגד רשם המקרקעין תל אביב יפו, מ(2) 668,271). הכלל הוא שמחיקה או דחיה על הסף הם בגדר אמצעים הננקטים בלית ברירה, ועדיף פתרון ענייני לכל מחלוקת לגופה. יש להשתמש בכלי הסילוק על הסף רק כאשר כלו כל הקיצין וברור שהתובע לא יוכל לקבל את הסעד שביקש, אפילו יוכיח את כל העובדות הכלולות בכתב התביעה (ע"א 109/84 ורבר נגד אורדן תעשיות בע"מ ואח', מא(1) 577, ע"א 642/89 עיזבון המנוח מאיר שניידר ז"ל נגד עיריית חיפה, מו (1) 470, ע"א 50/89 פרופ' רות ליטן נגד פרופ' חיים אילתה ואח', מה(4).