ת"א 4379-05-12 קמיקם 26 בע"מ נ' קאופמן ואח'

התובעת עתרה לפינוי הנתבעות מחנות ששכרה הנתבעת 1 בדיירות מוגנת ולפיצוי כספי בסכום של 126,445 ש"ח, בהסתמך על חמש עילות פינוי עצמאיות המנויות בחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972 (להלן: "החוק"). מנגד, טענו הנתבעות – אם ובתה, כי מדובר בתביעה קנטרנית שהוגשה בחוסר תום לב וכניסיון נוסף וחסר בסיס של התובעת לפנותן מהמושכר המוגן.

רקע וטענות הצדדים

1. מאז שנת 1994 התובעת הנה בעלת חנות ברחוב חובבי ציון 31 בפתח תקווה, הידועה כגוש 6395 חלקה 54 (להלן: "החנות").

2. הנתבעת 1 ובעלה רכשו את זכותם בחנות בחתימתם על הסכמי שכירות מוגנת בשנת 1959. לימים, בעלה של הנתבעת 1 נפטר והיא המשיכה להפעיל את החנות לפרנסתה. ביום 5.8.14, נפטרה הנתבעת 1. הנתבעת 2 טוענת כי היא נכנסה בנעלי הנתבעת 1 כשוכרת מוגנת, בהיותה בתה ויורשת עזבונה.

3. הנתבעת 2 עבדה עם הנתבעת 1 בחנות במשך שנים. ביום 16.10.2010 נפלה הנתבעת 1 ושברה את ירכה. כתוצאה מכך ולאור גילה המתקדם, היא לא שבה לעבוד בחנות והנתבעת 2 המשיכה להפעילה במקומה.

4. בין הנתבעת 1 לתובעת ומנהליה נוהלו הליכים משפטיים קודמים בעניינים הנוגעים לדיירות המוגנת בחנות (ר' ת.א. 1785/94; ה"פ 1762/94- נספחים ב- ג' וז' לכתב ההגנה) ובמסגרת הליך זה, עותרת התובעת לפינוי הנתבעת 2 מהחנות משום העילות הבאות-

5. ראשית, טוענת התובעת כי בשנים האחרונות הנתבעת 1 נטשה את החנות ובשל מצבה הרפואי וגילה המתקדם ניתן לומר בוודאות מוחלטת שלא היה בכוונתה לשוב לעבודה בחנות. לטענתה, הנתבעת 2 עובדת בחנות ללא רשות ויש לראות את מעמדה כשוכרת, על אף האיסור שחל על הנתבעת 1 להשכיר את החנות לאחר. מנגד, הנתבעות גרסו כי הנתבעת 1 מעולם לא השכירה את חנות לאיש, גם לא לנתבעת 2, כאשר לדידן, הנתבעת 2 עובדת כשכירה ומנהלת את החנות עבור הנתבעת 1, כשלוחה שלה.

6. שנית, טוענת התובעת לפי הוראות סעיף 131(1) לחוק, כי הנתבעות שילמו על דעת עצמן דמי שכירות מופחתים, ללא תוספת מדד המתחייבת על פי דין. לשיטתה, ההפרשים בין דמי השכירות המשולמים לבין אלו שיש לשלמם, עומדים במצטבר על סכום של 126,445 ₪, כגובה הסעד הכספי המבוקש בתביעה. התובעת מוסיפה, כי אילו החנות היתה מושכרת בשכירות חופשית, החוב הנתבע היה עומד על סכום כפול. בתמיכה בטענתה זו, מצרפת התובעת לכתב התביעה ולתצהיר מטעמה חוות דעת מאת מנהלת חשבונות וכן חישוב שערך נציג הארגון הארצי של הגנת הדייר (ר' נספחים 4 ו- 5 לכתב התביעה ולתצהיר התובעת).

   הנתבעות לא הגישו חוות דעת נגדית או התייחסות חשבונאית אובייקטיבית מטעמן. נטען כי התחשיב המוצג מטעם התובעת שגוי, כיוון שמתבסס על "חישובים תלויים ומצטברים" החל משנת 1966 ועד היום, כאשר חלה התיישנות על תביעות בתקופה הקודמת ל-7 השנים האחרונות (ר' סעיף 9 לכתב ההגנה). לעמדת הנתבעות, דמי השכירות בעבור החנות שולמו בהתאם לחוק ובכל מקרה, התובעת מנועה מלטעון כנגד גובה התשלום, לאחר ששתקה בעניין זה במסגרת ההליכים המשפטיים הקודמים שהתנהלו בין הצדדים ולא פנתה במכתב דרישה מתאים עובר להגשת כתב התביעה.

   לחילופין, טענו הנתבעות לקיזוז החוב המופנה כלפיהן בהתבסס על פסק דין מיום 4.6.1997 בו ניתן תוקף להסכם פשרה בין הצדדים לפיה התובעת תשלם 80% מסך חשבונות המים בגין החנות, כאשר לנתבעת 1 הזכות לקזז סכומים אלו מדמי השכירות (ר' נספח ז'5 לכתב ההגנה). לטענתן, התובעת לא שילמה את הסכומים המתחייבים כל השנים ולכן קמה להן זכות קיזוז המעמידה אותן ביתרת זכות אל מול החוב הנטען.

7. שלישית, טוענת התובעת לפי הוראות סעיפים 131(2) ו- 37(א) לחוק, כי הנתבעות ביצעו שימוש במושכר לצורך מכירת בגדים, בניגוד למטרת השכירות המוסכמת ומבלי שביקשו את שינוי מטרת השכירות, או שטענו ששינוי דרוש להן לשם צורך קיומי. מנגד, טענו הנתבעות כי אף טענה זו של התובעת לא נשמעה בהליכים קודמים שנהלו הצדדים והדגישו כי בחנות נמכרים בגדי נשים מאז שנחתם הסכם השכירות המוגנת בשנת 1959 וכי לא התרחש כל שינוי בשימוש בה. עוד לטענתן, התובעת ידעה כי נמכרים בגדים בחנות במשך כל שנות בעלותה עליה. כך הפנו הנתבעות כי מנהלי התובעת ביקרו בחנות מספר פעמים בעת שבגדים הוצגו בחלון הראווה שלה ואף למיקום משרד התובעת במשך מספר שנים בצמידות לחנות.