ש' נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ

מהודעות הצדדים אשר הוגשו בנפרד ביום 15.08.2018, עולה כי הצדדים לא הגיעו להסכמה להמשך ניהול התיק או לסיומו.

לפיכך, אין מנוס מדיון בבקשת התובע לצירוף חוות דעת רפואית בתחום הסיעוד.

דין הבקשה להתקבל ואנמק;

רקע

תביעה זו, לתשלום תגמולים בהתאם לפוליסת ביטוח, הוגשה בחודש פברואר 2017. בכתב התביעה טען התובע כי בשל מעורבות בתאונה ביום 27.09.2014 נחבל בקרסול ותבע מהנתבעת, חברת ביטוח, תשלום תגמולי ביטוח בגין נכות מתאונה וכן בגין מצב סיעודי.

מטעם התובע הוגשה חוות דעת בתחום האורתופדיה, כאשר הנתבעת חוות דעת אורתופדית מטעמה.

בדיון נוסף שהתקיים בבית המשפט, עלה כי באשר לנכות הצמיתה בגין התאונה קיים פער של 10% בין חוות הדעת מטעם הצדדים.

הצדדים הדגישו בדיון כי דווקא לעניין רכיב התביעה בעניין הסיעוד קיים קושי ומחלוקת של ממש, כאשר הנתבעת טענה כי: "בהקשר הסיעוד, ישנה בעיה רצינית. לפי כל המסמכים בתיק התובע לא היה סיעודי בהתאם להוראות בפוליסה ולא הציג חוו"ד מתאימה".

כעת, מבקש התובע להוכיח את תביעתו לפיצוי בגין מצב סיעודי בחוות דעת רפואית נוספת מטעמו. הנתבעת מתנגדת לבקשה בעיקר בשל אי צירוף חוות הדעת לכתב התביעה.

דיון והכרעה

באופן עקרוני אכן יש להגיש חוות דעת רפואית עם הגשת כתב התביעה וזאת בהתאם תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות").

במקרה שלפני נועדה חוות הדעת להוכחת מצב סיעודי. בהתאם להלכה הפסוקה שמורה לתובע הזכות להוכיח את מצבו הסיעודי גם בראיות שאינן ראיות רפואיות, ומכאן שניתן להגישם גם במועד הגשת ראיות התביעה ולא עם כתב ההגנה. עם זאת, שמורה לתובע להוכיח מצב סיעודי גם על סמך חוות דעת רפואית, אלא שאז יש להגישה עם כתב התביעה.

במקרה שלפני בחר התובע בסופם של דברים להוכיח את מצבו הסיעודי על סמך חוות דעת רפואית ולא ראיות אחרות.

לטעמי, ובהתאם לתקנה 127 לתקנות, כאשר התובע בחר להוכיח את המצב הסיעודי בחוות דעת רפואית, היה על התובע להגיש את חוות הדעת עם כתב התביעה.

עם זאת, אי הגשת חוות דעת רפואית במועד אינה סותמת את הגולל על האפשרות להגישה ובית המשפט רשאי להאריך את המועד להגשתה מטעמים מיוחדים. לעניין זה ר', למשל, ת"א (מחוזי חי') 21476-12-09 ד"ר אסעד נעום-אורטופד נ' אמירה סגיר (פורסם במאגר נבו, 20.5.2010).

במקרה שלפני אני סבור כי קיים טעם מיוחד להארכת המועד להגשת חוות דעת והוא נעוץ, בין היתר, בכך שאין מדובר בנושא רפואי מובהק, כאשר מצב סיעודי ניתן להוכיח כאמור גם בראיות שאינן חוות דעת רפואית. במקרה שלפני הצורך בהגשת חוות דעת רפואית בתחום זה נבע מעמדת הנתבעת בדיון, כך שיש הצדקה מסוימת להגשת חוות הדעת באיחור.

עוד אציין כי לא מצאתי פגיעה דיונית של ממש בנתבעת, כאשר לא יגרם עיכוב משמעותי, היות ובשלב זה לא מצויה בתיק בית המשפט חוות הדעת של המומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה, וכאשר עומדת לנתבעת הזכות להגיש חוות דעת נגדית. בכל מקרה, את הנזק הדיוני כתוצאה מהארכת המועד להגשת חוות הדעת ניתן לרפא באמצעות פסיקת הוצאות.

לעומת זאת, אי מתן אפשרות להגיש חוות דעת מטעם התובע יש בה לגרום לו לנזק משמעותי.

לפיכך, עריכת איזון בין האינטרסים השונים מובילה למסקנה כי ראוי להאריך את המועד להגשת חוות הדעת מטעם התובע עד למועד בו זו הוגשה בפועל. לאיזון דומה במסגרתו אישרתי לנתבעת (חברת ביטוח) הגשת חוות דעת רפואית, ר' ת"א 54645-07-17 פלוני (קטין) נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגר נבו, 7.5.2018).