ת"א 43541-06-15

1. לפני כתב תביעה שהוגש על ידי חסוי, יליד 16/11/95, והוריו, בשל רשלנות רפואית שמנעה את זיהוי מומיו הרבים במהלך ההריון, ומנעה מההורים שיקול דעת אמיתי בשאלה האם להפסיק את ההריון אם לאו.

2. מכתב התביעה עולה, כי היולדת הרתה במרץ 1995. בשל גילה, הגבוה יחסית, היא הופנתה לביצוע דיקור מי שפיר, שבוצע בתאריך 24/7/95, בהיותה בשבוע 12 להריונה, ובהתאם לתוצאתה אובחנה טרנסלוקציה רוברטסונית מאוזנת המערבת כרומוזומים 18 ו – 21, כאשר הסיכוי ללידת ילד פגוע הינה בשיעור של 5%.

בין לבין אושפזה היולדת מספר פעמים, הן בשל פקיעת קרומים מוקדמת, הן בשל מיעוט קיצוני של מי שפיר, והן בשל פיגור בגדילה התוך רחמית.

3. התובעים צירפו את חוות דעתה של הגנטיקאית – פרופ' רות גרשוני – המבהירה, כי תוצאות המעבדה הציטוגנטית שגויות ואינן מתקבלות על הדעת. לדבריה, נוכח עירובו של כרומוזום 18, הרי שלא תיתכן טרנסלוקציה רוברטסונית, ולבטח אין מדובר בטרנסלוקציה מאוזנת, כי אם בטרנסלוקציה בלתי מאוזנת וכרוכה בסיכון בשיעור של 100% ללידת ילד עם פיגור שכלי ומומים גופניים.

המומחית תולה את ההגעה למסקנה המוטעית בביצוע הבדיקה הציטוגנית ברשלנות ובניגוד להנחיות משרד הבריאות. מכל מקום, המומחית קובעת שאף ציטוגנטיקאית מתחילה אמורה הייתה להבין, כי בנוכחות מעורבותו של כרומוזום 18 לא תיתכן טרנסלוקציה רוברטסונית, ואילו הייתה נערכת הבדיקה בהתאם להנחיות משרד הבריאות, הייתה הציטוגנטיקאית הבודקת מגיעה למסקנה הנכונה, לפיה מדובר בטרנסלוקציה בלתי מאוזנת. בנוסף מביעה המומחית תמיהה על אישורה של מנהלת המעבדה לממצאי הציטוגנטיקאית הבודקת.

4. התובעים מבהירים, כי נוכח האינפורמציה השגוייה שניתנה להם, והסתמכותם עליה, על פיה הסיכוי ללידת ילד עם מומים שכליים וגופניים הינה בשיעור של 5% בלבד, הם החליטו להמשיך את ההריון, וכי אילו ידעו, כי מדובר בסיכון של 100% ללדת ילד עם מומים שכלייים וגופניים, הרי שהיו מפסיקים את ההריון, כשם שהומלץ להם על סמך המסקנות השגויות של המעבדה הציטוגנית.

5. במאמר מוסגר אציין, כי על פי דברי התובעים, החלו בעיות שרימזו על חוסר תקינות ההריון כבר בתאריך 7/8/95, עת אושפזה היולדת בשל חשד לירידת מים. בהמשך, בתאריך 8/8/95 העלו ממצאי בדיקת US מיעוט מי שפיר.

בתאריך 1/10/95, בהיות היולדת בשבוע 29 להריונה, היא אושפזה בשל מוניטור ריאקטיבי, ופעם נוספת אובחן מיעוט מי שפיר וכן האטה בגדילה התוך רחמית, כמו גם בבדיקה שנערכה בתאריך 15/11/95, בשבוע 30 להריון.

מהאמור עולה, כי בשלב זה אמורה הייתה היולדת להבין, כי התחזית – השגוייה – של המעבדה הציטוגנית עומדת להתממש, וכי קיים סיכון של ממש, לפחות בשיעור של 5%, להיות הועבר לוקה במומים, כפי שסבר הצוות הרפואי שטיפל בה, והמליץ לה, פעם אחר פעם, לבצע הפסקת הריון, ואף החתימה על מסמך, כי המשך ההריון הינו על אחריותה, דבר שהינו, ללא ספק, בעל משמעות משפטית.