ת"א 43069-06-14 ספדי ואח' נ' מדינת ישראל/משרד הבריאות ואח'

לפניי בקשת המדינה לסילוק התובענה על הסף מחמת התיישנות. 

1.  

2. התובעת, ילידת 16/10/55, סבלה בילדותה ממחלת הגזזת ועקב כך טופלה בהקרנות. בסעיף 3 לתצהירה, אשר צורף לתשובתה לבקשת המדינה, טוענת התובעת כי אמה סיפרה לה שהיא קיבלה טיפולי הקרנה נגד גזזת בגיל 4, והתובעת אף טוענת כי היא זוכרת שהייתה לה קרחת ושהילדים היו לועגים לה בשל כך. בסעיף 4 לתצהירה מציינת התובעת כי היא סובלת כבר שנים מכאבי ראש וסחרחורות, מקרחות וגרד בעור הקרקפת ומירידה בראיה. עובר לשנת 1997 התגלה כי התובעת סובלת מגידול בבלוטת התריס והגידול נכרת בשנת 1997. ביום 01/08/01 הגישה התובעת תביעה לפי החוק לפיצוי נפגעי גזזת התשנ"ד – 1994 (להלן – "חוק הגזזת"), וביום 15/07/02 קבעה הועדה כי התובעת סובלת מנכות משוקללת בשיעור של 76% (ראו – תיק התביעה לפי חוק הגזזת אשר צורפה לבקשת הנתבעת לקיום דיון מקדמי בשאלת ההתיישנות). יודגש כי התובעת אינה כופרת בעובדות אלה. את התובענה שלפניי הגישה התובעת ביום 14/05/09, קרי – כשמונה שנים ותשעה חודשים מיום שהגישה את תביעתה לפי חוק הגזזת, ומכאן טענת ההתיישנות.

    

3. התובעת טוענת כי מרוץ ההתיישנות לא החל עם הגשת תביעתה לפי חוק הגזזת מפני שבעת הגשת התביעה היא לא הייתה מודעת לכך שיש בידי המדינה מידע בדבר הסיכונים הצפויים למי שהוקרנו בילדותם נגד גזזת ושהמדינה מסתירה מידע זה.

    

   דיון והכרעה

4. על העקרונות לפיהם יש להכריע בטענת ההתיישנות הנוגעת לעילת חובת הפרת היידוע עמדתי בהרחבה בפסק דיני בת.א. 18422-07-14 פלונית נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו 18/04/16), ולא אחזור על הדברים. עם זאת, מאז ניתן פסק הדין הגיע, שוב, נושא ההתיישנות בתביעות הגזזת לפתחו של בית המשפט העליון, אשר הבהיר הבהר היטב כי:

    

   "הגשת תביעה לפי חוק הגזזת מהווה, לכל הפחות, קצה חוט לידיעת התובע בדבר העובדות המקימות את עילת התביעה בתביעות נזיקיות שעניינן הפרת חובת היידוע של המדינה"

   (ראו – ע"א 4027/16 פלוני נ' משרד הבריאות – פורסם בנבו (31/01/17)).

    

   דומה כי לאחר דברים אלו אין עוד מקום להבחנות הדקות שביקש לעשות ב"כ התובעת, בין מודעותה של התובעת לכך שחלתה עקב ההקרנות לבין חוסר מודעותה לכך שהמידע בדבר הקשר בין מחלת הסרטן להקרנות היה ידוע למדינה וזו הסתירה אותו מהמוקרנים. כמו כן, במקרים בהם אין מחלוקת כי התובע הגיש תביעה לפי חוק הגזזת שבע שנים לפני הגשת התביעה בגין הפרת חובת היידוע אין עוד מקום לשמוע ראיות בשאלה האם התובע הספציפי היה מודע בעת הגשת תביעתו לפי חוק הגזזת לעובדת הסתרת המידע על ידי המדינה, שכן קביעת בית המשפט העליון בעניין פלוני הנ"ל היא קביעה נורמטיבית הנוגעת ליישום הפן האובייקטיבי של מבחן ההתיישנות שלא מדעת הגלום בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958. רוצה לומר, אף אם הייתי שומע ראיות ומשתכנע כי התובעת הספציפית שלפניי לא ידעה שהמדינה הסתירה מידע שהיה בידה, עדיין הייתה התביעה נדחית מחמת התיישנות כיוון שלפי פסק הדין בעניין פלוני היה בידי התובעת "קצה חוט" שמתניע את מרוץ ההתיישנות.