ת"א 42832-08-13 זילבר נ' בר-אל ואח'

התובעת, ילידת 1950, הגישה תביעה זו לפיצוי כספי בגין נזק גוף שנגרם לה בתאונת דרכים ביום 11.2.2013, ע"פ חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה 1975.

כיוון שמדובר גם בתאונת עבודה, נקבעה לתובעת נכות ע"פ דין ע"י המוסד לביטוח לאומי. בהחלטת הועדה נקבע כי נכותה של התובעת מהתאונה עומדת על 10%, בהתאם לפריט 37 (7)(א) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז 1956, עקב הגבלה קלה בתנועת עמוד שדרה מותני. עוד נקבעו נכויות זמניות לאחר התאונה של 50% לחודש ועשרה ימים, 30% לשלושה חודשים ו 20% לחמישה חודשים נוספים, עד להתייצבות על 10% נכות צמיתה. הועדה קבעה כי אין מקום להפעלת תקנה 15, כי מבחינה רפואית יכולה התובעת להמשיך בעבודתה כמטפלת.

עיינתי בכתבי הטענות, בחוות הדעת ובתחשיבי הנזק שהגישו הצדדים, והבאתי בחשבון, בין מכלול השיקולים, גם את השיקולים הבאים: מדובר בנכות של 10% בלבד ; מדובר בנכויות זמניות לתקופה לא מבוטלת ; לטענת התובעת מאז התאונה היא לא שבה לעבודה ; לטענת הנתבעת, מדו"ח המוסד לביטוח לאומי עולה כי אין מניעה להמשיך בעבודה כמטפלת, ואין כל התוויה רפואית המצדיקה הפסקת העבודה.

נוכח מכלול השיקולים, הצעת בית המשפט לסיום התיק בפשרה היא כדלקמן:

• בגין נזק שאיננו נזק ממון – 12,000 ₪.

• בגין הפסדי שכר לעבר (לרבות הפרשות סוציאליות) – 24,000 ₪.

• בגין הפסדי שכר לעתיד (לרבות הפרשות סוציאליות) – 22,800 ₪ (לכאורה חישוב אריתמטי לפי נכות רפואית מביא לפיצוי בסך 9,000 ₪ לערך, אולם תחשיב הנתבעת מציע סכום גלובאלי מעבר לדרישת התובעת).

• בגין עזרה והוצאות לעבר ולעתיד – 12,000 ₪.

בס"ה עומד גובה הפיצוי המוצע על סך של 70,800. מסכום זה יש לנכות את תגמולי המוסד לביטוח לאומי העומדים על סך של 12,800. הסכום המוצע לפשרה עומד איפוא על סך של 58,000 ₪ בתוספת שכ"ט כחוק והשבת אגרה משוערכת ממועד תשלומה.