ת"א 42809-12-15

ביום 4.8.13 היו מעורבים התובעים בתאונת דרכים. התובעים אינם טוענים לנכות והצדדים הסכימו שפסק הדין יינתן על דרך הפשרה, לפי סעיף 4(ג) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.

תובע 1 – יליד 1996, היה כבן 17 במועד התאונה. מהמסמכים הרפואיים עולה כי הוא סבל משבר בעצם בית החזה ומחשד לפגיעה לבבית בשל עצמת המכה. התובע אושפז ליומיים. לאור כך התבקש פיצוי בגבולות כאב וסבל מרבי וכן סך של 10,000 ₪ בשל הוצאות רפואיות ועזרת צד ג'. לא התבקש פיצוי בשל אובדן הכנסה.

תובעת 2– ילידת 1973, כבת 40 במועד התאונה. התובעת נבדקה בבית החולים ושוחררה באותו היום עם אבחנה של רגישות בעצם החזה, סימני חבלה ושפשופים סביב הטבור. התובעת סבלה בהמשך אף מתחושת נימול בכפות הידיים ועברה מספר טיפולי פיזיותרפיה. עוד עלה מהמסמכים שכתוצאה מהתאונה סבלה התובעת קושי נפשי, בשל כך שבעלה המנוח נהרג בתאונת דרכים סמוך למקום התאונה הנוכחית. התובעת טופלה בשל כך, לרבות בתרופות. לאור כך ביקשה התובעת לפסוק לה פיצוי בגבולות כאב וסבל מרבי וכן סך של 11,000 ₪ בגין הוצאות רפואיות ועזרת צד ג'. לא התבקש פיצוי בשל אובדן הכנסה.

הנתבעת טוענת כי התובע 1 הוא תלמיד ישיבה ופגיעתו הייתה קלה מאוד והוא שוחרר למחרת התאונה מבית החולים. ביחס לתובעת 2 צוין כי היא חזרה לעבודה מיד לאחר התאונה ולא נגרם לה נזק של ממש הן במישור הפיסי והן במישור הנפשי. נטען כי התובעת שוחררה מבית החולים באותו היום ותלונותיה בגין כאבים ונימול החלו חצי שנה לאחר התאונה וללא קשר לכך. ביחס למצבה הנפשי נטען כי מתצהיר תשובות השאלון עולה כי התובעת סבלה ממצב זה עוד טרם התאונה וכי לא הוגשו מסמכים המצביעים על המשך טיפול פסיכיאטרי. לאור כך ביקשה הנתבעת לפסוק לתובעים כאב וסבל מינימאלי.

כאמור, ההכרעה היא על דרך הפשרה. נתתי דעתי לטיעוני הצדדים, למסמכים הרפואיים שהוגשו וליתר הנסיבות והחלטתי לקבל את התביעה ולחייב את הנתבעת לשלם לתובעים פיצוי כדלקמן: לתובע 1 סך של 17,000 ₪ ולתובעת 2 סך של 7000 ₪.