האם העברת הכספים היא (גם) הלוואתם לנתבעת 2 שהייתה אמורה להיות מסווגת "כהלוואת בעלים" (ההופכת אותו לבעל מניות בנתבעת 2 ובו בזמן, לאחד מנושיה הזכאי לקבל כספו בחזרה מתוך רווחיה "הפנויים", לפני חלוקת דיבידנד לכלל בעלי המניות) או כהלוואה "רגילה" (ההופכת אותו לנושה בלבד, הזכאי לקבל את כספו בחזרה בתוך פרק זמן קצוב – כמחזיק באגרת חוב)?
גרסת התובע, בהקשר זה, מבולבלת (הן בתצהיר העדות הראשית והן בפניי, בעמ' 5, ש' 4-35 ובעמ' 9, ש' 1-4 לפרוט') אך ניתן ללמוד ממנה כי הוא אמור היה להיות (גם) מועסק ע"י הנתבעת 2 וכי בפועל שכרו – עבור מספר חודשי עבודה במחצית הראשונה של שנת 2019 – שולם לו בחסר (עמ' 5, ש' 11-20 לפרוט' ותלושי השכר שצורפו כנספח ד' לתצהירי התובע). התובע לא הגיש תביעה כנגד הנתבעים בבית דין לעבודה בגין הפרת חוקי "המגן" (עמ' 5, ש' 27-30 לפרוט').
מכל מקום, אין חולק כי הצדדים לא העלו הסכמותיהם על הכתב ועל כך שבחודש יוני 2019, משמאס התובע בהתנהלות הנתבעים, כספו לא הושב ומשכורתו שולמה בחסר, עזב את העיר אילת, "ניתק מגע" עם הנתבעים ופנה לב"כ למיצוי זכויותיו (נספח ה' לתצהירי התובע).
עתה, בפניי, הוא זועק את זעקתו – "איפה החלק שלי בחברה? אני ב-70% פוסט טראומה . . . יצאתי מטומטם" (עמ' 5, ש' 27-35 לפרוט') וכאמור, תובע בחזרה את כספו.
גרסת הנתבעים (מפי הנתבע 1):
מנגד, מבקש הנתבע 1 (בשמו ובשם הנתבעת 2) כי אדחה את התביעה.
לדבריו: "התובע רצה מאוד להתפתח בקריירה משל עצמו והביע עניין רב בעסק. אני מצדי שמחתי לקבל כל סיוע" (תצהיר הנתבע 1, סעיף 10). על כן, ניגשו השניים "ליועץ הכלכלי" חנן עמוס (להלן: "מר עמוס") וקיבלו ממנו חוות דעת לפיה שוויה של הנתבעת 2 נאמד ב-1,600,000 ₪ (צורפה כנספח א' לתצהיר הנתבע 1).
אחר כך, גורס הנתבע 1, "ביקש התובע לרכוש 25% ממניות החברה תמורת סך של 300,000 ₪ ששולמו לי במזומן, למעט סכום של 70,000 ₪ שביקשתי שיועברו לחשבון החברה בגלל חריגה בחשבון. למעשה לאחר שהתובע שילם לי את הסכום שביקשתי בעבור אחזקותיו ב-25% ממניות החברה, הפך התובע לשותף שלי" (תצהיר הנתבע 1, סעיף 16; ההדגשות אינן במקור – נ.ש.).
בפניי אף אישר הנתבע 1 כי לא נוסח, ולא נחתם כל מסמך "מול התובע" ושב וציין כי: "קיבלתי 300,000 ₪ תמורת 25%" (עמ' 16, ש' 20-21 לפרוט').
לבסוף, טוען הנתבע 1, כי משהודיע התובע על פירוק השיתוף "נפגשנו, לבקשת התובע" אצל רו"ח תומר שטרית (להלן: "רו"ח שטרית") "שהסביר לו שהחברה בקשיים ושעליו להזרים כספים ביחס לאחזקותיו בחברה וגם ציין בפניו שהכספים ששילם לי, היו בעבור רכישת מניותיו בחברה, ולא כהלוואה" (תצהיר הנתבע 1, סעיפים 22-23; ההדגשה אינה במקור – נ.ש.).
להשלמת התמונה העובדתית אציין כי גם מר עמוס ורו"ח שטרית העידו בפניי ואל כמה מדבריהם אתייחס להלן בפרק הדיון. לעדות אבי התובע, מר אלמוני, ולגרסת אבי הנתבע 1, מר מוריס והבה (בתצהיר שהגיש בלבד), לא אתייחס, כאן ובפרק הדיון, משום שהללו חזרו על דברי ילדיהם ואת כל שמסרו, מסרו מפי השמועה.
דיון:
לאחר שהעמקתי בטיעוני הצדדים, בעדויותיהם ובצרופות שהגישו עם תצהיריהם, מצאתי לקבל את התביעה באופן חלקי.
אמנם, מבליל דברי התובע למדתי כי ככל הנראה לא הבין "לאיזו עסקה הוא נכנס" וכי, כאמור, הוא ככל הנראה לא מבין את ההבדלים שבין השקעה בחברה (בדרך של הקצאת מניות או רכישת מניות מאחד מבעליהן), לבין הלוואת כספים לחברה (והפיכה לאחד מנושיה), לבין השילוב בין השניים המוכר "כהלוואת בעלים" (במסגרתו, כמפורט לעיל, המשקיע, בעל המניות, הופך גם לאחד מנושי החברה וזכאי לקדימות על-פני בעלי מניות אחרים בהינתן רווחים לחלוקה), אך לאור גרסת הנתבע 1 כמעט ואין זה משנה.
הדברים אמורים בכך שבגרסת הנתבע 1 שזורה למעשה הודאת בעל דין, שכמוה, על-פי מקורותינו, "כמאה עדים דמי" (תוספתא ב"מ א', ה) ומיוחסת לה משמעות ראייתית מכרעת (ראה לדוג' ע"א 279/89 הסנה חב' ישראלית לביטוח בע"מ נ' דמתי, פ"ד מז' 3, 156: "הצהרה מפורשת במהלך דיון מהווה הודאה רשמית – ובהיותה כזו היא מצמצמת את המחלוקת ופוטרת את הצד שכנגד מהצורך בהבאת ראיות לשם אישוש ההודאה").
לא בכדי הדגשתי בפרק הקודם את דברי הנתבע 1, במספר הזדמנויות, בתצהיר ובעדות, לפיהם הוא (ולא אחר/ת) קיבל מהתובע 300,000 ₪ כנגד 25% ממניות הנתבעת 2. כך סוכם, לדבריו, לאחר שהוא קבע את ערך התמורה והוא הפר את ההסכם משלא העביר את אותן מניות לתובע, לא בדיווח לרשם החברות ולא בדיווח לרשות המסים (ראה גם את דברי רו"ח שטרית בעמ' 14, ש' 14 לפרוט': "וגם לא קיבלתי הסכם, לא על מכירה ולא על הקצאה").
אם כך, הנתבע 1 מודה כי הלכה למעשה הפר את ההסכם שבינו לבין התובע. הפרת הסכם מוגדרת בסעיף 1 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן: "חוק החוזים תרופות") כ-"מעשה או מחדל שהם בניגוד לחוזה". מחדלו של הנתבע 1 ברור. עד כה, בחלוף כשבע שנים מאז קיבל לידיו מהתובע 300,000 ₪ הוא ו/או מי מטעמו לא העבירו – בפועל ו/או דה יורה – 25% ממניות הנתבעת 2, שבבעלותו, לתובע.
בנסיבות אלה, משהנתבעת 2 "מפרת חוק" מזה כמה שנים, סעד אכיפת ההסכם אינו ישים (ראה סעיף 3 לחוק החוזים תרופות), וממילא לא נתבע, אעניק לתובע את סעדי הביטול וההשבה הנזכרים בסעיפים 8 ו-9 לחוק החוזים תרופות ואורה על ביטול הסכם מכירת מניות הנתבע 1 והשבת הסכום ששילם לו – שאינו שנוי במחלוקת. לו עלה בידי התובע להוכיח כי שילם לנתבע 1 סכום גבוה מכפי שהוא מודה שקיבל הייתי שוקל לחייב את האחרון להשיב סכום גבוה יותר מכפי שאחייבו.
בשולי הדברים, בלשון המעטה, ומאחר ואין הוא בעל-דין בתיק זה, אציין כי חוות דעתו של מר עמוס (צורפה כנספח א' לתצהירי הנתבעים) אינה "שעתו היפה" של מחברה. כזכור, במסגרת חוות הדעת העריך מר עמוס את שוויה של הנתבעת 2, "שקרסה" זמן קצר לאחר מכן (דברי הנתבע 1 בעמ' 17, ש' 14-15 לפרוט') ב-1,600,000 ₪. כך עשה מר עמוס על בסיס הערכת שווי "הרכוש הקבוע" שלה ביותר מ-400,000 ₪, על סמך דברי הנתבע 1 בלבד, והערכת שווי "המוניטין" שלה ללא בסיס כלל וכלל (עמ' 11, ש' 17 עד עמ' 12, ש' 10 לפרוט').
את שני אלה לא יכול היה מר עמוס להסביר/לנמק במהלך עדותו בפניי. בפניי גם לא עלה בידו של מר עמוס להסביר כיצד זה לא כלל בהערכת שוויה של הנתבעת 2 את התחייבויותיה: לטווח הארוך ולטווח הקצר (עמ' 11, ש' 6-13 לפרוט'). התחייבויות בהן לא עמדה.
לאור התוצאה אליה הגעתי, מאחר וספק בעיניי אם התובע העמיק בחוות הדעת ו/או הסתמך עליה, ספק בעיניי אם מסר לנתבעים מעל 300,000 ₪ (כהודאת הנתבע 1) וכאמור, מאחר ומר עמוס לא צורף כבעל דין, אסתפק בדברים אלה.
סוף דבר:
הנתבע 1 ישיב לתובע 300,000 ₪ בתוספת הצמדה למדד המחירים לצרכן (להלן: "המדד") וריבית שקלית כמשמעותה בחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961 (להלן: "ריבית שקלית") החל מיום הגשת התביעה.
בנוסף, יישא הנתבע 1 בהוצאות התובע ובשכר טרחת ב"כ בסכום של 12,000 ₪.
הסכום הכולל ישולם לתובע עד ליום 2/11/2025, וככל שלא ישולם עד למועד האמור יישא בתוספת הצמדה למדד המחירים לצרכן, וריבית שקלית, החל מאותו מועד.
המזכירות מתבקשת להמציא את פסק הדין לצדדים ולסגור את התיק.
זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע בתוך 60 (ששים) יום.
ניתן היום, ל' אב תשפ"ה, 24 אוגוסט 2025, בהעדר הצדדים.
