ת"א 42520-01-11

1. הצדדים הגיעו להסדר דיוני לפיו לסילוק התביעה תשלם הנתבעת לתובעים סך 90,000 ₪. עוד הוסכם כי בית המשפט יכריע על דרך הפשרה ללא הנמקות האם יש להוסיף ריבית והצמדה לסכום זה מיום חתימת ההסכם בין הצדדים מיום 18.11.07 (הסכם לרכישת דירה) או מיום הגשת התביעה.

כן הוסכם כי בית המשפט יכריע לעניין התיקונים שיש לבצע בדירה, שנקבעו על ידי מומחה בית המשפט שציין בחוות הדעת כי עלותם כ-10,000 ₪, האם אלה יבוצעו בפועל על ידי הנתבעת או שמא זו תשלם את הסכום האמור לתובעים ללא תיקון בפועל.

בנוסף הוסכם כי בית המשפט יכריע לענין הוצאות המשפט.

2. התובעים הגישו סיכומים בכתב ובהם פירטו מדוע לשיטתם יש לשערך את הסך של 90,000 ₪ ליום חתימת ההסכם וכן מדוע יש לחייב את הנתבעת ביצוע התיקון בפועל. כן פירוט לענין הוצאות המשפט.

הנתבעת גורסת כי הדין אינו מחייב אותה לבצע התיקונים וכי נוכח היקפם המצומצם של התיקונים יש לאפשר לה לשלם את "שוויים" בהתאם לחוו"ד מומחה בית המשפט.

3. סעיף 4ב לחוק המכר (דירות), תשל"ג-1973, כפי נוסחו ביום חתימת ההסכם (קרי הנוסח הקודם) קובע כי "התגלתה אי התאמה או אי התאמה יסודית הנתינות לתיקון, על הקונה לתת למוכר הזדמנות נאותה לתקנה, ועל המוכר לתקנה תוך זמן סביר".

פשיטא, ככלל, עומדת לרוכש הזכות לדרוש את התיקון בפועל. טוענת הנתבעת כי לבית המשפט מסור שיקול דעת שלא ליתן צו עשה בהתאם להוראת סעיף 74 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש).

סעיף זה קובע כי בית המשפט לא יתן צו עשה אם הנזק שנגרם לתובע קטן וניתן להערכה בכסף ובמתן הציווי יש משום התעמרות בנתבע.

המדובר בתנאים מצטברים. לא שוכנעתי מדוע יש במתן צו עשה משום התעמרות בנתבעת. המדובר בתיקונים פשוטים יחסית, בהתאם לחוו"ד מומחה בית המשפט, הנתבעת עוסקת בבניית בתים, ואין במתן הצו משום התעמרות בה.