פלוני נ' פרידמן חייב ואח'

ענייננו בתביעה לקבלת פיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע ביום 12.3.2021, עת רֶכֶב שהיה נהוג על ידי הנתבע 1 מסוג קאיה, מ.ר. XXX (להלן: רכב הקאיה) פגע בחלקו האחורי של האופנוע מ.ר. XXX (להלן: האופנוע) עליו נהג. בעקבות התאונה, הועמד הנתבע 1 לדין פלילי והורשע בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. מן החומר המונח לפניי עולה כי שאלת אחריותו של הנתבע 1 לתאונה אינה שנויה במחלוקת בין הצדדים. המחלוקות שנותרו טעונות הכרעה מתמקדות בשאלה האם יש לייחס לתובע אשם תורם בנסיבות העניין, ואם כן- מה שיעורו; ובגובה הנזק. ההדגשות אינן במקור אלא אם צוין אחרת. ההפניות הן לפרוטוקול מיום 6.7.2025.

בטרם אפרוש את נימוקי פסק הדין, אקדים אחרית לראשית ואציין כבר עתה כי לאחר בחינת כלל הראיות ושמיעת העדים, ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים - הגעתי למסקנה, בין היתר, על יסוד סעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971, כי הנתבעים אחראים לפצות את התובע בגין הנזקים שנגרמו לו בעקבות התאונה. כן מצאתי כי יש לקבל את גרסת התובע ביחס לנסיבות התאונה במלואה לאחר שהשתכנעתי ממהימנותה; כי אין לקבוע ממצאים כלשהם על סמך עדותו של הנתבע 1; וכי יש לבכר את חוות דעתו של מומחה התובע, מר יצחק פפיסמדו, על פני זו של מומחה הנתבעות, מר רועי שפיגלר. כפועל יוצא, הגעתי לכלל מסקנה, כי אין להשית על התובע אשם תורם כלשהו.

נסיבות האירוע מקימות אחריות על הנתבעים לנזקי התובע

1. הנתבעים אינם חולקים על אחריותו של הנתבע 1 לאירוע נשוא התביעה (להלן: התאונה או האירוע) אולם טוענים כי יש להשית על התובע אשם תורם בשיעור 50% בהינתן כי "עצר במפתיע... והיותו ללא אורות בלימה!" (עמ' 2, סע' ב' לסיכומיהם).

   נסיבות האירוע פורטו במלואן בכתב האישום שהוגש נגד נתבע 1 (ת"פ 5164-04-21 מדינת ישראל נ' טל לייב בן מיכאל פרידמן) כדלקמן:

   "1.בתאריך 12.03.2021 סמוך לשעה 17:15, נהג הנאשם ברכב פרטי... והגיע סמוך למעבר חצייה.

   2.הכביש במקום הינו דרך עירונית, כביש דו סטרי חד נתיבי, אספלט, יבש ותקין, במקום מעבר חצייה מסומן היטב, בולט, תקין ולפניו פס האטה. שדה ראייה פתוח לפנים למרחק של 100 מטר.

   3.אותה עת, במקום הנ"ל לפני רכב הנאשם נסע אופנוע... אשר נעצר לפני מעבר החצייה, על מנת לאפשר להולך רגל להשלים החציה בבטחה.

   4.הנאשם נהג ברשלנות בכך שלא שמר רווח מספיק אשר יאפשר לו לעצור בכל עת את רכבו על מנת למנוע תאונה וכתוצאה מכך כאשר האופנוע נעצר לפני מעבר החציה על מנת לאפשר להולך הרגל להשלים את מעבר החציה בבטחה, הנאשם לא הספיק לעצור והתנגש בינודאי מאחור...".

   הוראות החיקוק שפורטו בכתב האישום הן אלה: התנהגות הגורמת נזק; נהיגה בקלות ראש; אי שמירה על רווח; עבירה שגרמה לחבלה של ממש.

2. ביום 21.2.2022 הורשע הנתבע 1 על פי הודאתו בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, ובמסגרת גזר הדין הוטלו עליו העונשים הבאים; קנס בסך 1,500 ₪, פסילה בפועל למשך חמישה חודשים ופסילה על תנאי. יצוין כי במועד האמור היה נתבע 1 מיוצג על ידי עורך דין [לא למותר להוסיף כי גרסתו בעדותו - ולפיה הוא "באופן אישי" לא הודה בכתב האישום, וכי עשה כן אך ורק לפי המלצת בא-כוחו כדי "לקבל את עסקת הטיעון" (עמ' 68, ש' 18-12) אינה מתיישבת עם דברי סנגורו שנאמרו בדיון ולפיהם: "הקראתי לנאשם את כתב האישום, הוא הבין את תוכנו והוא מודה בעובדות כתב האישום". משכך, אין ממש בטענה זו ודינה להידחות].

3. התובע ביסס את תביעתו על סעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן: הפקודה) הקובע כי הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט המרשיע את הנאשם יהיו קבילים במשפט אזרחי כראייה לכאורה לאמור בהם, אם המורשע הוא בעל דין במשפט האזרחי. בהקשר זה נפסק כי כאשר פסק דין פלילי מבוסס על הודאת הנאשם, רואים את העובדות בכתב האישום כמוכחות כלפיו והן יהוו את ה"ממצאים" שבפסק הדין (ע"א 71/85 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' בוחבוט, פ"ד מא(4) 327 (1987)). ההנחה היא כי "בית משפט אינו מרשיע אדם אלא לאחר שאשמתו הוכחה מעל ספק סביר, ולכן אין צידוק להתעלם ממנה לצורך שכנועו של בית משפט אחר... חקירה ודרישה שנעשתה על ידי שופט פלילי ראויה לעמוד בחזקת אמת" (ע"א 350/74 חברת מ.ל.ט בע"מ נ' ממן פ"ד כט(1) 208 (1974), להלן: "עניין ממן"); קדמי, על הראיות, (חלק שלישי) תשס"ד-2003.

4. כפי שנקבע לא אחת, הרציונלים העומדים בבסיס הוראתסעיף 42א לפקודה, ובהם; עקרון העקביות בין ההליך הפלילי לאזרחי, הצורך למנוע הכרעות סותרות, מידת ההוכחה הגבוהה בהליך הפלילי החלה מקל וחומר בהליך האזרחי וההנחה, כי בהליך הפלילי כבר ניתנה ההזדמנות להתגונן וכי ואין מקום לדון שוב בטענות הצדדים; מצדיקים הכרה בממצאים ובמסקנות שנקבעו בהכרעת הדין גם במסגרת ההליך האזרחי. משמע, הממצאים והמסקנות הנובעים מכתב האישום בו הודה הנתבע 1 מהווים את התשתית העובדתית הנדרשת לבחינת אחריותו לתאונה [ת"א (חי) 565/03 בן ציון נגד חזן [פורסם בנבו] (25.1.2007), ד. פרידמן "פסק דין פלילי כראיה במשפט אזרחי", הפרקליט כה(א) 92, כה(ג) 372, תשכ"ט-1969)). עוד יש לציין כי לצורך החלת סעיף 42אלפקודה אין נפקא מינא אם ההרשעה מבוססת על הודאת הנאשם או על הכרעת בית המשפט לאחר שמיעת הראיות ובשני המקרים רואים את עובדות כתב האישום כמוכחות כלפי הנתבע (ראה ע"א 71/85אריה חברה לביטוח בע"מ נ' סילביה בוחבוטמא (4) 327).

   הלכה למעשה, הממצאים והמסקנות העומדים בבסיס כתב האישום שבו הודה נתבע 1 משמשים כתשתית העובדתית הנדרשת לבחינת אחריותו לתאונה.

   ודוק, סעיף 42גלפקודה קובע כי: "הוגשה ראיה כאמורבסעיף 42א, לא יהיה המורשע או חליפו או מי שחב בחובו הפסוק רשאי להביא ראיה לסתור, או ראיה שכבר נשמעה או הוגשה במשפט הפלילי, אלא ברשות בית המשפט, מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין. יודגש כי "לא בנקל תינתן לבעל דין כזה רשות להביא ראיה במשפט אזרחי, שאם לא יקפצו בתי המשפט ידם במתן הרשות יסכלו את מטרת החקיקה, לרכז את חומר הראיות בבית המשפט הפלילי ולא להותיר מקום להתדיינות נוספת" (עניין ממן). הנתבעים הגישו בקשה להבאת ראיות לסתור; אולם בהמלצת בית המשפט (ר' פרוטוקול דיון מיום 29.12.2024) הסכימו למחיקתה, תוך שמירת טענתם לאשם תורם (ר' הודעתם מיום 6.1.2025).