ת"א 41926-12-10 צדיק ואח' נ' פרץ ואח'

ביום 3.7.14 ניתן פסק הדין בתביעה, במסגרתו הורה בית המשפט על אכיפת ההסכם בין הצדדים, וקבע את גובה יתרת התמורה בסך 511,520 ₪, אשר תשולם עד ליום 1.12.14.

עוד נקבע, כי איחור בהעברת הכסף לאחר מועד זה (אם לא יוארך), יביא לחיוב בריבית הקבועה בהסכם.

המבקשת בבקשה זו מבקשת מבית המשפט לעשות שימוש בסמכותו הטבועה, ולהורות על הארכת המועד להעברת הכסף, נוכח עיכוב בלתי צפוי בהשגת המשכנתא, נוכח החלטות שנתנו ע"י בית המשפט הדן בהליכי פשיטת רגל של גרושהּ של המבקשת.

המשיבה מתנגדת לבקשה, ולחלופין מבקשת כי אם המועד יוארך, ייקבע כי על המבקשת לשלם את הריבית החריגה הקבועה בהסכם. נטען כי המבקשת השתהתה באישור המשכנתא תקופה ממושכת, ונהגה בשאננות, כאשר המשיבה מפסידה כספים ונאלצת לשכור דירה חלופית. סמכותו הטבועה של בית המשפט להאריך מועדים שנקבעו בפסק דין, נועדה למקרים נדירים, לשם מניעת אי צדק בולט או תוצאות קשות במיוחד, כאשר נוכח התנהלות המבקשת, אין מקום לנקוט בסעד חריג זה.

בתשובת המבקשת, הודגש שוב, כי מדובר בנסיבות שנוצרו לאחר מתן פסק הדין, שלבעל הדין אין שליטה עליהן, ולכן קמה הסמכות הטבועה להאריך מועדים.

הפסיקה בעניין וילאר (רע"א 3143/04 וילאר נכסים (1985) בע"מ נ' קרמיטל אי. אל בע"מ, פד נח (6) 789 (15/07/2004)), נקבע כי סמכות זו של הארכת מועדים לאחר פסק הדין, נועדה ל"עשיית צדק", כלומר במקרים יוצאי דופן מאפשרת היא לבית המשפט לסטות מהכללים, אשר עשויים לעיתים להביא לתוצאות שקשה להשלים עמן. הדברים אמורים בעיקר, אך לא רק, במקרים בהם קיימות נסיבות אשר אינן בשליטת החייב, והמונעות ממנו לקיים את התחייבותו בעיתה. ואולם, מדובר בסמכות חריגה שיש לנקוט בה בזהירות ובנסיבות חריגות. הפסיקה אישרה שימוש בסמכות חריגה זו, רק במקרים בהם התקיימו נסיבות קיצוניות, אשר הצדיקו את הארכות המועד, כגון איחור בן ימים ספורים בקיום התחייבות בשל טעות גרידא, אשר הובעה נכונות מיידית לתקנה, או שיתוק בו לקה החייב, כך שנבצר ממנו לשלם את המגיע ממנו במועד שנקבע. בעניין גרמיזא (רע"א 7476/06 אברהם גרמיזא נ' ליאורה עדס, (14/01/2007)), ציין בית המשפט העליון, כי על בית-המשפט לבדוק האם מתקיימים שני התנאים המצטברים הבאים: ראשית, האם הנסיבות אשר מנעו מהחייב לעמוד במועד שנקבע הן נסיבות אשר אינן בשליטתו; ושנית, האם ייגרם לחייב אי-צדק במידה ובית-המשפט לא יקבל את בקשתו להאריך את המועד שנקבע בפסק-הדין. הסמכות הטבועה להעניק "ארכת חסד" נתונה לבית-המשפט, באורח חריג לכלל הרגיל, גם אם התנאי של אונס נסיבות איננו מתקיים כל צורכו, ובלבד שהענקת הסעד דרושה למניעת תוצאות קשות שחוש הצדק אינו יכול להשלים עמן. בעניין בן חנן (בר"ע (ירושלים) 694/05 שרה בן חנן נ' דוד חסון (11/05/2005)), נקבע כי מלבד סמכות להארכת מועד על פי טעמים מיוחדים, בסמכותו של בית המשפט להעניק אף ארכת חסד, כאשר תחושת הצדק מחייבת זאת. הפסיקה הכירה בעבר בקיומה של סמכות טבועה הנתונה לערכאת שיפוט להעניק אורכת חסד לבעל דין, לאחר שניתן פסק דין סופי, בעניינו, וזאת באורח חריג לכלל הרגיל של "גמר מלאכה", מקום שהענקת הסעד נדרשה למניעת תוצאות קשות שחוש הצדק אינו יכול להשלים עמן. חריג זה הוחל במקרים נדירים של כורח מציאות שאחרת היו נגרמות תוצאות קשות של עוול ואי צדק (שם, פסקה 16).

מן הכלל אל הפרט - ציינתי במסגרת פסק הדין את הבעיות הרבות והמורכבות שהתעוררו בתיק זה. בנסיבות אלה, ולנוכח עדותו של עו"ד זגורי, נקבעה תקופה של כמעט חמישה חודשים להעברת יתרת התמורה.

מטענות הצדדים עולה, כי מחד גיסא יש ממש בטענת המבקשת, כי העיכוב היה בלתי צפוי והביא להתארכות בלתי צפויה באישור המשכנתא, ומאידך גיסא, ייתכן והמבקש יכולה היתה להזדרז יותר בפעולותיה, כדי לצמצם את המועדים שנקבעו. יש להביא בחשבון את הנזקים המשמעותיים שנגרמו ונגרמים למשיבה, בגין כל עיכוב בהעברת יתרת התמורה, כאשר ברור שהדבר לא נגרם בעטיה.