ת"א 41734-04-15 תחנת המכבים בעמ נ' מיליס

בפניי בבקשה להורות לנתבע לשלם לתובעת סך של 66,028.37 ₪ על חשבון חובות כספיים. חלקם (29,384.37 ₪) בגין אי תשלום חיוב במים עבור החודשים שהחל מחודש יולי 2016 ועד מועד הגשת הבקשה, וחלקם (36,644 ₪) בגין אי תשלום דמי שכירות במהלך אותה תקופה.

לתימוכין צורף העתק כרטסת הנהלת חשבונות.

המשיב טוען להגנתו כי שילם את מלוא חובו בגין דמי שכירות וכי בהסכמת המבקשת, ולאחר שבמשך שנים הוא היה זה אשר שילם עבור השימוש במים בגין כלל המתחם (ולא רק בגין המושכר), חובת התשלום בגין השימוש במים חלה עתה על המבקשת ואיננה באחריותו.

עוד הוא טוען כי מדובר בעילת תביעה כספית לתקופה שלאחר הגשת כתב התביעה, וכפועל יוצא בעילת תביעה נפרדת ועצמאית. משכך טוען הוא כי לא ניתן לחייבו בתשלום האמור במסגרת התביעה שבפניי.

לאחר עיון בבקשה, בתגובה לבקשה ובתשובה לתגובה, אני מוצאת לדחות את הבקשה.

בעניין זה אבהיר כי עסקינן בנזק כספי אשר לגביו התבקש הסעד הזמני. עם זאת בידוע כי נזק כספי אינו בלתי הפיך וכי אין בו כדי להצדיק מתן סעד זמני (וראו בעניין זה דברי כב' השופט ח' מלצר ברע"א 10277/08 גסטטנרטק בע"מ נ' האוניברסיטה העברית בירושלים [פורסם בנבו] (12/3/09), בעמ' 8. כן ראו דבריה של כב' השופטת א' חיות ברע"א 591/13 חברת אפ-גרדאבל בע"מ נ' רשות המסים בישראל [פורסם בנבו] (13/2/13), פסקה 4).

לזאת אוסיף גם כי לא מצאתי בבקשת המבקשת ולו ראיה אחת המצביעה על כך שבבוא היום, ככל שייקבע כי המשיב נותר חייב לה כספים, היא לא תוכל להיפרע ממנו.

כך או אחרת מקובלת עלי גם טענת המשיב לפיה מדובר בעילת תביעה עצמאית וכי בטרם חיוב המשיב בתשלום יש לאפשר לצדדים להוכיח את טענותיהם.

אבהיר עם זאת כי על המשיב חלה החובה להתנהל מול המבקשת בתום לב ולקיים את תנאי הסכם השכירות גם במהלך בירור התובענה בפניי.