ת"א 41590-03-15 סלימן נ' מעלם ואח'

בקשה למתן צו מניעה זמני למניעת סילוקו של המבקש מנכס ולהותרת המצב הקיים על כנו, זאת עד לבירור התובענה שהוגשה. להלן אפרט את העובדות הצריכות לעניין.

עסקינן בבית משותף הידוע כגוש 30082 חלקה 61 והמצוי ברחוב עמוס בירושלים (להלן: "הבית המשותף"). חלקת משנה 1 היא בבעלות המשיבים (להלן: "הדירה"). חלקת משנה 2, המשמשת כחנות, היא בבעלות המבקש (להלן: "החנות").

המבקש היה בעבר בעליה של הדירה. במהלך שנת 1998 פנה המבקש לבנק מזרחי-טפחות (להלן: "הבנק") לצורך קבלת הלוואה. כבטוחה, נרשמה משכנתא לטובת הבנק על הדירה. בשלב מסוים, משלא עמד המבקש בתשלומים, נקט הבנק במימוש הנכס במסגרת הליך הוצאה לפועל. לאחר הליך של התמחרות בו זכו המשיבים, רכשו הם, בשנת 2009, את הדירה ואף נרשמו במרשם המקרקעין כבעליה של יחידת משנה 1.

טרם מכירת הדירה, סיפח המבקש שטח של כ-5 מ"ר מהדירה אל החנות, ובתוך כך שינה בפועל את גבולותיהן של הדירה והחנות בהתאם (להלן: "השטח המסופח"). אין מחלוקת, כי עובדה זאת צוינה על ידי כונס הנכסים במסגרת הליך ההתמחרות.

עוד יצוין, כי החנות יחד עם השטח המסופח מושכרים מאז שנת 1998 לצד ג'.

ביום 10.9.13 הגישו המשיבים תביעה לסילוק ידו של המבקש מהשטח המסופח, אשר נידונה בפני המפקחת על הבתים המשותפים בירושלים (תיק מס' 250/13). עוד בתחילת ההליכים בתיק הציעה כב' המפקחת י' ענתבי-שרון לצדדים, כי למען יעילות ההכרעה במחלוקת המרכזית ביניהם בשאלת הבעלות, יפנו בסעד מתאים לבית המשפט המחוזי המוסמך לדון בשאלה זו, חלף קיום ההליך בפניה. ניסיון זה לייעול ההליכים לא צלח, שכן המשיבים עמדו על בירור התביעה בפני ערכאת המפקחת על הבתים המשותפים.

בפסק דינה, מיום 6.1.14, הכריעה המפקחת בשאלת הבעלות כבעניין שבגררא, תוך הבהרה כי קביעותיה אינן מהוות מעשה בי-דין בתביעת בעלות ואף לא פלוגתא פסוקה. המפקחת הגיעה לכלל מסקנה, כי יש לקבל את התביעה, במובן זה שיש להורות על סילוק ידו של המבקש מהמשטח המסופח ומיתר שטחי הדירה אשר בפועל סופחו לחנות או שהמבקש עושה בהם שימוש ייחודי בכל דרך אחרת. המפקחת הורתה למבקש לפנות ולסלק ידו מהשטח המסופח תוך 60 יום מיום מתן ההחלטה.

ביום 5.3.15 הגיש המבקש ערעור לבית משפט זה על החלטתה של כב' המפקחת (עש"א 13508-03-15). ביום 31.3.15 התקבלה בקשת המבקש לעיכוב ביצוע הפינוי עד למתן ההכרעה בערעור (כב' השופטת ג' כנפי-שטייניץ). ביום 1.7.15, נדחה הערעור ללא צו להוצאות וניתן צו לעיכוב ביצוע פינויו של המבקש מהשטח המסופח עד ליום 16.7.15. בפסק הדין צוין, כי אין בדחיית הערעור קיומו של מעשה בי-דין בעניין הבעלות על השטח המסופח, כשם שכב' המפקחת קבעה מפורשות בפסק דינה (כב' השופט ד' מינץ).

ביום 19.3.15 הגיש המבקש את התביעה בהליך דנא, וביום 13.7.15, לאחר שנדחה ערעורו של המבקש והוחלט כי עיכוב ביצוע הפינוי יסתיים ביום 16.7.15, הוגשה הבקשה שבפניי לצו מניעה זמני.