ת"א 41274-10-13 שפושניק ואח' נ' חג'אג'

לפני תביעה לתשלום פיצוי בסך 100,000 ₪ לפי חוק איסור לשון הרע.

א.ההליך והצדדים לו

1.התובע 1 (להלן גם שפושניק) הוא מנהל החברה משה שפושניק מערכות בע"מ (להלן החברה). הנתבעת הועסקה בחברה בתפקיד מזכירה מיוני 2010 עד אוקטובר 2012; בתום התקופה הופסקה עבודתה ביוזמת החברה.

2.התובע 2 (להלן גם בן שבת) הוא ידידו של התובע 1; בתקופה הרלוונטית להליך הועסק בן שבת בחברה יקבי תשבי שמנהלה היה מר יונתן תשבי (להלן יקבי תשבי ומר תשבי בהתאמה).

3.לאחר פיטוריה הגישה הנתבעת תביעה נגד החברה לבית-הדין האזורי לעבודה בטענה להפרת זכויותיה, בתיק ס"ע (חי') 34424-07-13 (להלן התביעה בביה"ד לעבודה). התביעה בביה"ד לעבודה הסתיימה בפסק-דין שנתן להסכמה שהושגה בין הצדדים שם – החברה, חברה נוספת והנתבעת – תוקף של פסק-דין, בתום דיון שנערך ביום 5.11.2013 (להלן פסק-הדין בביה"ד לעבודה).

4.ביום 13.6.2013 שיגרה הנתבעת מכתב אל מר תשבי, בו הלינה על התנהלותם של בן שבת ושל שפושניק בענייני החברה – בהתייחס לנתבעת וכן בהתייחס לעובדים אחרים זולתה (להלן המכתב). בעקבות משלוח המכתב, ולאחר שדרישת התובע 1 כי הנתבעת תחזור בה מהדברים ותתנצל בכתב לא נענתה, הוגשה התביעה דנן; נטען בה שהמכתב מהווה פרסום לשון הרע וכי הסב לתובעים נזק שלהטבתו נתבע פיצוי בסך של 100,000 ₪, בהתאם לסעיף 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע ובגין לשון הרע שפורסמה בכוונה לפגוע.

5.הנתבעת ביקשה לדחות את התביעה; בתוך כך טענה כי היא אינה אלא מעשה נקמנות שבא לעולם במענה לתביעה בביה"ד לעבודה, גרסה שפסק-הדין בביה"ד לעבודה הבהיר את ניצולה ואת הפגיעה בזכויותיה כעובדת, וסברה כי אין במכתב שנשלח על-ידה משום לשון הרע – ומה גם שהוא לא הגיע אל יעדו. לבסוף, נסמכה הנתבעת על הגנות שעומדות לה על-פי חוק איסור לשון הרע ואשר עושות את הפרסום הגלום במכתב למותר ולכזה שאינו מכונן חובת פיצוי.

6.בקדם-המשפט התחוור שאין מחלוקת על כך שהנתבעת כתבה את המכתב, שיגרה אותו אל מעסיקו של התובע 2 – מר תשבי, וכי המכתב הגיע ליעדו [פרוטוקול מיום 15.1.2015 בעמ' 1 ש' 20-12]. נוכח הדברים הללו, ובשים לב לכך שהגנתה של הנתבעת נסמכה על סעיפים 13(10), 14 ו-15 לחוק איסור לשון הרע [שם, בש' 29-28], נקבע בהחלטה מיום 21.2.2015 כך:

במצב דברים זה, כאשר עצם הפרסום ותוכנו אינם מוכחשים והפיצוי שנתבע אינו טעון הוכחת נזק - והמחלוקת נסבה על נפקותו של הפרסום ותוצאתו, הרי שלפי ההנחיה העולה מפסק-הדין ברע"א 1379/14 רוטר נ' מקור ראשון המאוחד (הצופה) בע"מ (בפירוק זמני) (2014) על הנתבעת להחל בהבאת הראיות. התובעים ביקשו להורות כן, והנתבעת הותירה את ההחלטה בעניין זה לשיקול-דעת בית-המשפט.