ת"א 41219-08-15

המבקשים פנו בבקשה לצו מניעה זמני שיאסור על המשיבים 1 ו – 2 (להלן: "המשיבים") להיכנס למקרקעין השייכים למשק 97 או לבצע כל פעולה בשטחים אלה, לרבות מבנה המשמש כלול הנמצא לטענתם בפלישה למשק 97.

לטענת המבקשים, בהתאם למפת מדידה וחוות דעת של מודד מוסמך, המשיבים פולשים לשטחם של המבקשים ועל כן יש להורות להם כמבוקש על ידי המבקשים.

המשיבים מתנגדים לצו המבוקש וטוענים כי הם מחזיקים כדין במשק 96 אותו ירשו מהורי המשיב 1. גבולות המשקים נקבעו בשנת 1968 לפי מפת חלוקה של המשקים ולא שונו מאז ועל כן לטענת המשיבים, אין בסיס לטענת המבקשים בדבר פלישה כביכול של המשיבים למשק 97.

המשיבה 3 (להלן: "המדינה") השיבה אף היא לבקשה ולא נקטה עמדה במחלוקת בין הצדדים. עם זאת עלה מתגובתה כי הבעיה נוצרה מפער הקיים בין מפת הסוכנות הישנה על פיה ככל הנראה חולקו בזמנו המשקים, לבין התב"ע החלה במקום (4/198/03/7) מיום 13.3.85. המדינה מציינת כי על פי חוק המקרקעין תשכ"ט 1969, רישום המקרקעין בספרי המקרקעין מתבסס על תכנית לצורכי רישום שאושרה ככשירה לרישום על ידי המרכז למיפוי ישראל ובמושב שוקדה, טרם נערכה תכנית לצורכי רישום לשם פרצלציה ורישום.

עוד מציינת המדינה כי הן המבקשים והן המשיבים אינם רשומים כבעלי הזכויות במשקים 97 ו – 96 בהתאמה. במושב 96 רשום מאיר אדרי – הנושא מספר תעודת זהות שונה מזה של המשיב 1 ובנחלה 97 רשומה הגב' חנה וקנין כבעלת הזכויות. לעניין משק 97 קיימת בקשה להעברת זכויות לידי המבקשים, אולם היא טרם הסתיימה בשל אי תשלום דמי הסכמה ואיי המצאת מסמכים שונים הדרושים לשם השלמת העברת הזכויות.

המשיבות 4 ו – 5 לא נתנו תגובתן לבקשה.

לאחר עיון בבקשה ובתגובות לה, אני סבורה כי אין מקום למתן סעד זמני בהליך זה. על אף הצגת הבקשה כבקשה לצו מניעה, למעשה מדובר בבקשה לצו עשה, אשר תכליתו לשנות מצב קיים אשר על פני הדברים נראה כי התקיים משך עשרות שנים. צו עשה, הוא סעד שניתן במשורה ולא נראה כי מקרה זה הוא המקרה הנכון ליתן אותו. אוסיף לכך כי על פי תגובת המדינה, המבקשים אינם רשומים כבעלי זכויות במשק 97, גם אם הוגשה בקשה לרשמם ככאלה.

כפי שעולה מתגובת המשיבים ואף בקשת המבקשים איננה סותרת טענה זו, בקשת המבקשים הייתה למנוע יציקת רצפת בטון ללול קיים, על כן הפלישה הנטענת לשטח משק 97 קיימת עם הרצפה או בלעדיה וממילא אין תועלת במניעת יציקת הרצפה דווקא.

אני סבורה כי מחלוקת זו, ראוי לה שתוכרע במסגרת הליך עיקרי ולא במסגרת סעד זמני, על כן לא מצאתי לנכון ליתן סעד זמני ואני סבורה כי נכון יהיה כי הצדדים ינסו ללבן את המחלוקות בינהם באופן מעשי וייתכן כי יוכלו להיעזר במשיבות 4 ו – 5 לצורך מציאת פתרון למחלוקת בינהם.