ת"א 41217-10-13 ולך- שיין נ' ראובני ואח'

לפניי בקשת התובעת להותיר בתיק בית המשפט את תצהיר עדות ראשית של עו"ד אוסנת לאופר ז"ל אשר נפטרה בטרם נחקרה על תצהירה. לשיטת התובעת יש לראות בתצהיר עו"ד לאופר ז"ל ראיה קבילה ולהכריע לעניין משקלה על-פי כלל הראיות בתיק.

ב"כ הנתבעים מתנגדת לבקשה התנגדות כללית ומבלי לפרט את נימוקיה.

תצהיר עדות ראשית של עו"ד לאופר ז"ל הוגש במסגרת ראיות התובעת בתביעה להשבת יתרת ההלוואות שלטענתה ניתנו על-ידה לנתבעים וטרם נפרעה על-ידם, לשיטתה. חלק מההלוואות כאמור הנו סך של 4,000 ₪ שניתן על-ידי התובעת לנתבעים, לטענתה, כתשלום שכ"ט לעו"ד לאופר ז"ל אשר ייצגה את הנתבעים בהליך משפטי אחר, בדרך של קיזוז חובה האישי של עו"ד לאופר ז"ל לתובעת.

כהוכחה לטענה זו, צורף תצהיר של עו"ד לאופר ז"ל המאשר תשלום שכ"ט בגין השירותים המשפטיים שהוענקו לנתבעים בסך של 4,000 ₪ על-ידי התובעת, בדרך של קיזוז חובה האישי של עו"ד לאופר ז"ל.

לאחר שבית המשפט נתן דעתו לתוכן תצהירה של עו"ד לאופר ז"ל, לא נותר אלא לקבוע כי לא ניתן להכשירו כראיה קבילה בהיעדר חקירה נגדית עליו.

ההלכה היא כי עדות ראשית המוגשת בתצהיר הנה בבחינת עדות שמועה ומה שמקנה לתוכן התצהיר את מעמד הראיה הוא חקירה נגדית עליה, תוך אזהרת המצהיר על חובתו לומר אמת ועל ההשלכות הנובעות מהפרת חובה זו (סעיפים 15-17 לפקודת הראיות, תקנה 522 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984).

אי התייצבות המצהיר לחקירה על תצהירו שהוגש בהליך עיקרי, להבדיל מזה המוגש במסגרת הליכי ובקשות ביניים, פירושה כי זה לא יהווה ראיה בהליך המשפטי (ראו, בין היתר בע"א 52/87 הראל נ' הראל, פ"ד מג(4) 201 (1989) וכן בספרו של א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 758 (מהדורה עשירית, 2009)].