ת"א 40013-01-14 עתאמנה ואח' נ' אבו מוך(המנוח) ואח'

התביעה שלפניי הוגשה במטרה לאכוף על הנתבעים הסכם סולחה שהושג בין הצדדים בתאריך 6.1.2014.

הנתבעים התגוננו בטענה כי לא מדובר בהסכם מחייב, שכן אין בו המסוימות וגמירות הדעת הנדרשים, וכי נועד רק לגבש הסכמות ביחס להריסת המחסן ובניית הגדר בגבול בין מגרשי הצדדים.

לטענת הנתבעים, הוכן הסכם במשרדו של בא כוחם, עליו הסכימו הצדדים לחתום, אך למרות ההסכמה, בסופו של דבר לא נחתם על ידי התובעים.

במועד הדיון טען הנתבע 1 כי הסכים לקבל סך של 300,000 ₪ לסילוק מלוא חובם של התובעים כלפיהם, אף שהחוב היה גבוה הרבה יותר, לאחר שהופעל עליו לחץ מצד התובעים, אך משלא נחתם ההסכם שהוכן על ידי בא כוחו, הוא סבור כי אינו כבול עוד בהסכם הסולחה או בטיוטת ההסכם שניסח בא כוחו.

למרות האמור, התעקשו הנתבע ובא כוחו כי התובעים יחתמו על טיוטת ההסכם שנוסחה על ידי ב"כ הנתבע.

לטענת הנתבעים, הוסף לטיוטת ההסכם המוצע סעיף גורף של ויתור על תביעות באופן שלא אפשר להם לחתום על ההסכם, ומטעם זה בלבד לא נחתם.

עוד טענו הנתבעים, בתשובה לטענת הנתבע שהועלתה בדיון, כי סכום הפיצוי לא נכפה על הנתבעים, והא ראיה כי גם בטיוטת ההסכם שהוכנה על ידי בא כוחם של הנתבעים, הועמד סכום הפיצוי על סך 300,000 ₪.

במועד שנקבע לשמיעת ראיות הגיעו הצדדים להסכמות ביחס לחלק מהפלוגתות, כמפורט בפרוטוקול הדיון, ולגבי יתרת הפלוגתות הסמיכו את בית המשפט ליתן פסק דין בהתאם לסעיף 79א' לחוק בתי המשפט (נוסח חדש) תשמ"ד – 1984.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בתצהירים ובסיכומי הצדדים, אני מורה כדלקמן:

במהלך הדיון, הסכימו התובעים לחתום על טיוטת ההסכם מיום 14.1.14. התובע חתם, בשם התובעים כולם, במועד הדיון, על טיוטת ההסכם שנוסח על ידי ב"כ הנתבעים וסומן במ/1.

ההסכם במ/1 הכולל את הסכם הסולחה מיום 6.1.2014 המהווה נספח לו, מחייב את הצדדים.

עם זאת, מובהר כי סעיף 5 להסכם אינו כולל ויתור על זכויות עתידיות של הצדדים, שלא היו ידועות להם בעת החתימה על ההסכם.

הצדדים יפעלו בהתאם להסכם הסולחה, לשם הריסת המחסן ובניית גדר הגבול בין המגרשים.

לאור הסכמת התובעים בדיון, מובהר כי תוואי הגדר יהיה בהתאם לפסק דינו של בית משפט השלום בחדרה בת"א 2383/95 מיום 26.7.2001 כלומר, במרחק של 30 ס"מ מתוואי הגדר הקודמת (ראו סע' 6 לפסק הדין).