מ' נ' כלל חברה לביטוח בע"מ

לפני תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, לטענתו, כתוצאה מתאונת דרכים שארעה ביום 03.12.2011, תוך כדי ירידה מרכב.

על-פי הנטען בתביעה, במועד הנקוב, שהינו יום שבת בשבוע, נהג התובע ברכב מסחרי, ששימש אותו בעסקו לשיווק פחמים, לצורך חיפוש סחורה לרכישה. לטענתו, בעודו נוסע, חש לא טוב וביקש לעצור על מנת להטיל את מימיו במקום מוסתר מעיני העוברים והשבים. לאחר שעבר את שער היישוב מי עמי, מצא התובע רחבה מצד שמאל של הכביש סמוכה למטעי זיתים ושם עצר את רכבו והשאירו מונע. לטענתו, מדובר ברכב מסחרי מוגבה מפני הכביש ובעל מדרגה סולם. תוך כדי יציאה מהרכב, בעוד רגלו נוגעת בקרקע, החליק התובע על העשב והאבנים שהיו תחתיו ואשר היו רטובים מהלילה הקודם ונפל מפתח הרכב על יד ימין (להלן: "התאונה").

אין מחלוקת, כי הנתבעת הינה מבטחת השימוש ברכב.

הנתבעת כופרת בעצם התרחשות התאונה וטוענת, כי ככל שנפגע התובע, נפגע הוא בנסיבות אחרות. לטענתה, נסיבות האירוע לא הוכחו על ידי התובע והוא לא עמד בנטל להוכיח את גרסתו. כן חולקת הנתבעת על הנזקים הנטענים על ידי התובע.

בהסכמת הצדדים ונוכח כפירת הנתבעת באחריותה כאמור, הדיון פוצל ונשמעו ראיות בשאלת החבות בלבד.

מטעם התובע העיד הוא בעצמו, אחיו, ע.מ. (להלן: "ע'"), ואחותו, ס.מ. (להלן: "ס'").

מטעם הנתבעת לא העידו עדים, אך הוגשו מטעמה ראיות בכתב הכוללות את תיק המשטרה (נ/3) ומסמכים שהגיש התובע לביטוח לאומי (נ/1, נ/2).

השאלה העומדת לפתחו של בית המשפט הינה, האם הוכח כי האירוע בו נפגע התובע, ארע כנטען על ידו, אם לאו. ככל שישכיל התובע להוכיח את נסיבות התאונה, כפי תיאורו, הרי שאין חולק כי המאורע מהווה תאונת דרכים כמשמעה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1973.

התובע טען בסיכומיו, כי הוא מסר גרסה שוטפת ואמינה, ענה לכל השאלות בתשובות ישירות ובלתי מתחמקות, אם כי נמצאו אי דיוקים בעניינים שוליים שאין בהם כדי לפגוע באמינותו. משכך, עתר התובע כי בית המשפט ייתן אימון מלא בעדותו ויאמצה ללא סייג.

מנגד, טענה הנתבעת כי גרסתו של התובע רוויה בסתירות הפוגמות במהימנותה וכי העדויות והמסמכים שהוצגו אין בהם כדי לשמש חיזוק לגרסתו של התובע ולפיכך יש לקבוע, כי התובע לא הרים את נטל הראיה המוטל עליו לעניין נסיבות אירוע התאונה.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובראיות שהוגשו, שקלתי את טענות הצדדים ולאחר שהתרשמתי באופן בלתי אמצעי מהעדויות שהושמעו בפני, הגעתי לכלל מסקנה כי התובע לא הרים את נטל ההוכחה, ברמה הדרושה במשפט אזרחי, לעניין גרסתו ביחס לאופן התרחשות פציעתו.

כידוע, על התובע מוטלת החובה להוכיח תביעתו, בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה". לפי הכלל האמור, על התובע להוכיח את הטענות העובדתיות העומדות בבסיס תביעתו וכן אחריות הנתבע הנובעת מאותן טענות עובדתיות.

"נטל השכנוע הוא נטל ראייתי מהותי שהוא חלק מדיני הראיות. נטל זה הוא הנטל העיקרי המוטל על בעל דין הנדרש להוכיח את העובדות העומדות ביסוד טענותיו. אי עמידה בנטל זה משמעותה דחיית תביעתו של מי שהנטל מוטל עליו" (ראו: רע"א 3646/98 כ.י.ע. ובנין נ' מנהל מע"מ, פ"ד נ"ז (4) 981).

עדותו של התובע, בהעדר עדויות נוספות ביחס לנסיבות האירוע, הינה עדות בעל דין יחידה. כאשר מדובר ב'עדות יחידה' של בעל דין, שאין לה סיוע, כמשמעה בסעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א-1970, בית המשפט מצווה על זהירות יתרה בטרם אימוצה. על פי הוראת סעיף 54(ג), בית משפט לא יפסוק בהליך אזרחי על סמך עדות יחידה של בעל דין, אלא אם ייתן טעם ויפרט הנמקתו על שום מה הוא נכון להסתפק באותה עדות יחידה (ע"א 295/89 רוזנברג נ' מלאכי, פ"ד מו(1)733 (1992); ע"א 2119/94נ לנדאו נ' וין, פ"ד מט(2) 77 (1995)).

ייאמר כבר עתה, כי הפכתי בראיות ובטענות התובע שמא קיימים נימוקים שיצדיקו לקבל את תביעת התובע על סמך עדותו היחידה, אך לא מצאתי נימוקים כאלה. ההיפך הוא הנכון: נמצאו מספר תמיהות וסימני שאלה שיש בהם, במשקלם המצטבר, כדי להוות נימוק שלא להסתפק בעדות היחידה. בנסיבות המקרה שלפנינו, עדותו של התובע אינה מעוררת אימון ולא ראיתי לבסס ממצאי עובדה על עדות זו.

בטופס ההודעה על פגיעה בעבודה (נ/2) שהגיש התובע למוסד לביטוח לאומי (להלן: "מל"ל"), בבקשה למתן טיפול רפואי לנפגע עבודה-עצמאי (נ/1) ובהודעתו במשטרה (חלק מ- נ/3) מסר התובע, כי התאונה ארעה באום אל פחם. לעומת זאת, בתצהיר עדותו הראשית ובעדותו בפניי שינה התובע גרסתו וטען, כי התאונה ארעה ביישוב מי עמי.

ניסיונו של התובע ליישב בין הסתירה בין הדברים שאמר בעדותו לדברים שנכתבו בתצהיר, הותיר רושם שלילי מאוד ועדותו בעניין זה הייתה מתחמקת ומתפתלת ואינני מאמינה לה. פעם טען התובע, כי לאחר התאונה נטל כדורים מטשטשים (עמ' 8, ש' 17). פעם אחרת, טען כי מישהו אחר – פקיד המל"ל או חברו עו"ד בלאל - מילא עבורו את טפסי המל"ל (שם, ש' 18). לבסוף, טען כי לקצין המשטרה אשר גבה ממנו את ההודעה לא היה עניין במקום התאונה ו-"השם של אום אל פחם יותר חזק" (עמ' 9, ש' 18-21).