ת"א 39757-03-13 כ' נ' נעאמנה

1.תביעה על פי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965.

התובע משמש כאמאם במסגד עומר אבן אל ח'טאב שבכפר עראבה (להלן:"המסגד"), ועובד כמורה בבית ספר יסודי.

הנתבע נהג להתפלל במסגד.

לטענת התובע, נהג הנתבע להטרידו משך זמן רב, בדרכים שונות, עד שביום 9.11.12, במהלך תפילה במסגד, החל להשמיע נגדו מילות גנאי, ולהסית את המתפללים נגדו, באומרו שאינו מתאים להיות אמאם, וכי הוא נמנה על העדה השיעית.

לטענת הנתבע, במהלך תפילת יום השישי במסגד באותו יום, התגלע ויכוח בינו לבין התובע, משום שהתובע החליט לאחד את התפילה שאמורה להתקיים בשעה 17:00 עם התפילה שאמורה להתקיים בשעה 18:30.

באותו מעמד, פנה הנתבע אל התובע ושאל אותו מדוע החליט לאחד את התפילות, וביקש לדעת על איזה פסק הלכה נסמכת החלטתו, שכן לעניות דעתו של הנתבע איחוד התפילות במקרה הנדון אסור על פי השריעה.

2.בעקבות אותו אירוע, וההטרדות הקודמות לו, חש התובע, לטענתו, כי התנהגות הנתבע עלולה להגיע לידי אלימות פיזית, ולפיכך הגיש נגדו בקשה בהתאם לחוק למניעת הטרדה מאיימת תשס"ב – 2001 (ה"ט 47993-11-12).

ביום 26.11.12 נתן בית משפט השלום בעכו צו זמני האוסר על הנתבע להיכנס אל המסגד או להתקרב אל התובע, ולהטרידו בדרך כלשהי (להלן:"החלטת בית המשפט").

3.לטענת התובע, לאחר שהנתבע קיבל את החלטת בית המשפט, בתאריך 30.11.12, הפיץ בקרב הציבור בכפר, דף מודפס בו נכתבו דברים בגנות התובע, המהווים לשון הרע (להלן:"הפרסום").

עותק מקורי מהפרסום, אשר הודפס על צדה השני של החלטת בית המשפט מיום 26.11.12 סומן ת/1.

תרגום לעברית, שנערך על ידי ב"כ התובע, צורף כנספח ג' לכתב התביעה.

4.לטענת התובע, הופץ הפרסום על ידי הנתבע וילדיו הקטינים ברחבי כפר עראבה, בעיקר ליד מסגדים, לאחר תפילת יום שישי, כאשר המסגדים הומים אדם.

הנתבע אינו מכחיש כי הוא זה שכתב את הפרסום, וכי דאג להפצתו (ראו עדותו בעמ' 11 לפרוטוקול).

5. סעיף 2(ב)(1) לחוק איסור לשון הרע קובע כי רואים כפרסום לשון הרע אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע.