ת"א 39373-06-14 1989 בע"מ נ' יפו

בקה לסילוק התביעה על הסף.

לאחר עיון בבקשה, בתגובה ובתשובה לתגובה, אני מגיע למסקנה שכדלקמן:

אכן, מעיון בכתב התביעה עולה שעניינה בהליכי גבייה הנוקטת העירייה כנגד התובעת בגין חובות ארנונה ומים הטוענת להם העירייה, כשהתובעת עותרת בין היתר להורות על ביטול הליכי ההוצאה לפועל הננקטים כנגדה בגין הליכי גבייה שלא כדין.

הטענות באשר לחוב ולהיווצרותו הינן טענות שאינן בסמכותו של בית המשפט זה.

בתגובת המשיבה לא נמצא נימוק ענייני וסביר המקנה סמכות עניינית לבית משפט זה ונדמה שאכן הדרך הראויה לדון בטענות התובעת בקשר לחובות הארנונה והמים הינה באמצעות הגשת עתירה מנהלית.

סעיף 5 לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, התש"ס-2000, קובע שנתונה לבית המשפט לעניינים מנהליים הסמכות לדון בעתירות כנגד החלטות של רשות המנויות בתוספת הראשונה לחוק כשענייני הארנונה נמנים במסגרת סעיף 1 לתוספת, משכך, נדמה שלבית המשפט לעניינים מנהליים סמכות ייחודית לדון בעתירות כגון דא.

התובעת ביקשה במסגרת התגובה, כי ככל שתתקבל טענת הסמכות העניינית מבקשת היא להעבירה לבית המשפט לעניינים מנהליים כעתירה מנהלית, אולם איני סבור שניתן לעשות כן במקרה שלפניי.

התובעת הגישה תביעה לסעד הצהרתי ולצו עשה כשלא מצורף תצהיר לכתב התביעה מאחר ואין חובה לעשות כן, אולם בהתאם לתקנות בית המשפט לעניינים מנהליים, הרי שיש לתמוך את העתירה בתצהיר (ראה תקנה 5 לתקנות בית המשפט לענינים מנהליים (סדרי דין), תשס"א-2000), בנוסף אף העתירה עצמה צריכה להיות ערוכה בהתאם לאמור בתקנה 5 לתקנות, משכך, לאור ניסוח כתב התביעה שלפניי והאופן שבו עתירה צריכה להיות מוגשת, הרי שבנסיבות העניין אין מקום להורות על העברת התביעה.

במצד דברים זה אני מוחק את התביעה כאשר פתוחה התובעת להגשת עתירה בהתאם לדין או לפעול כראות עיניה – ואין לראות באמור כהיתר להארכת מועדים או לפגוע בטענות אחרות ביחס למועד נקיטת ההליך.