ת"א 39229-11-16 מעיינות א.גד בע"מ נ' בני יהודה ת"א ואח'

לפניי בקשה למתן סעד זמני, שיורה למשיבות להסיר את השילוט שהציבו בשלט חוצות הממוקם על חומת אצטדיון הכדורגל בשכונת התקווה בתל-אביב (שלט מס' 4024-001-0022-14 על פי רישומי עיריית תל-אביב – יפו, להלן: "השלט"), וכן לאסור על המשיבות או מי מהן לפרסם בשלט פרסומים מטעמם או לפגוע בפרסומי המבקשת.

המבקשת טוענת, כי היא מחזיקה בהסכם תקף המקנה לה את זכויות הפרסום בשלט עד שנת 2022, לרבות הזכות להמחות את זכויותיה מכוח ההסכם, וכי אכן המחתה את זכויותיה אלה לחברת נורסטאר מדיה בע"מ (להלן: "נורסטאר").

המשיבות טוענות, כי ההסכם שמכוחו החזיקה המבקשת בזכויות בשלט – הוא הסכם בלתי חוקי ובלתי תקף, מאחר שלא נחתם על ידי בעלי זכויות החתימה החוקיים במשיבה 1 (ובאופן מדויק יותר: נחתם על ידי חותם אחד, ולא בידי שניים כנדרש), וכן מאחר שלא דווח לרשות לבקרה תקציבית של ההתאחדות הישראלית לכדורגל (להלן: "הבקרה התקציבית"). המשיבות טוענות עוד, כי כבר בחודש אוגוסט 2016 הודיעה המשיבה 1 למבקשת כי זכויותיה בשלט – פקעו.

כידוע, שני השיקולים העיקריים הנבחנים בבחינת בקשה לסעד זמני הם סיכויי ההליך ומאזן הנוחות. עוד בוחן בית המשפט את התנהלות הצדדים – תום לב, ניקיון כפיים וכדומה. אקדים מסקנה לדיון ואציין, כי דין הבקשה להתקבל, וזאת בעיקר לאור עמדתי, כי המשיבות עשו דין לעצמן, ונקטו סעד עצמי על מנת לאכוף את זכויותיהן הנטענות – וכך לא ייעשה במקומותינו.

בחינת סיכויי ההליך העיקרי מלמדת, כי מדובר בהליך סבוך, הכולל התחשבנויות נרחבות בין המבקשת ובין המשיבה 1. בחינה ראשונית של המערך ההסכמי שבין הצדדים מעורר שאלות אחדות, הן לעניין החתימות על ההסכם השנוי במחלוקת, הן לגבי אופן תשלום התמורה והן בעניינים נוספים, ועל כן ככל שמדובר בהליך העיקרי, אין מדובר בתביעה שהיא "עניין סגור" מצד המבקשת. מאידך גיסא יש לציין, כי גם אם נפלו פגמים בהתקשרותה של המשיבה 1 – הן מבחינת בעלי זכות החתימה, הן מבחינת הדיווח לבקרה התקציבית – עדיין אין פירוש הדבר בהכרח שהמבקשת אינה זכאית לזכויות מכוחם של הסכמים אלה, ואין פירושו שמדובר בהסכם בלתי חוקי שדינו בטלות מלאה.

על כן אני סבור, שמבחינת סיכויי ההליך – כפות המאזניים מעוינות, ואילו נשקל רק שיקול זה – אינני סבור שהיה מקום ליתן את הסעד הזמני שהתבקש.

בחינת מאזן הנוחות מעלה תמונה דומה: בסיכומו של דבר, המחלוקת בין הצדדים נסובה על כסף: מי יהיה הגורם שיוכל ליהנות מפירות השלט, להשכירו ולזכות ברווחים שהוא מניב. אם יינתן צו, אזי ככל שיתברר שהמבקשת עושה שימוש בשלט שלא כדין (וככל שתוגש תביעה מסוג זה) – אפשר שהמשיבה 1 תהיה זכאית לפיצוי מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט; ככל שלא יינתן צו, ובמקרה שיתברר שזכויותיה של המבקשת בשלט נפגעו שלא כדין – אזי ניתן יהיה לפצותה בכסף, אם כי במקרה זה כפות המאזניים נוטות במידה מצומצמת לטובת מתן הצו, שכן מעורבים בעניין זה צדדים שלישיים (אף שיש לציין, שצדדים שלישיים אלה – בעיקר נורסטאר ולקוחותיה – לא צורפו להליך מלכתחילה). עם זאת, יוער כי גם בחינת מאזן הנוחות לא הייתה מספיקה על מנת להצדיק את הצו המבוקש.

הטעם שבעטיו אני סבור שנכון וראוי יהיה ליתן את הסעד המבוקש הוא התנהלות הצדדים, ובעיקר – התנהלות המשיבות. עניין זה רלוונטי גם לבחינה אם מדובר בסעד זמני מסוג צו "עשה", המשנה מצב קיים (סעד שבית המשפט ייתן במשורה), או שמא מדובר בסעד זמני רגיל, מסוג צו מניעה, אשר נועד למנוע שינוי של המצב הקיים.

המשיבות טוענות, כי כבר בחודש אוגוסט 2016 הודיעו למבקשת על פקיעת זכויותיה בשלט. לא הובאה כל הודעה כזו בכתב, והטענה היחידה היא כי יו"ר הוועד המנהל של המשיבה 1, מר ברק אברמוב (שהוא גם בעל מניות במשיבות 2 ו-3) הודיע למנהל המבקשת, מר עוז, על ביטול ההסכם (וראו עמ' 10 לפרוטוקול, ש' 9 – 10). בסעיף 33 לתצהירו של מר אברמוב נכתב כי "המשיבה 1" היא שהודיעה על פקיעת זכויות הפרסום. גרסה זו, שממנה מבקשות המשיבות לגזור טענת שיהוי בהגשת הבקשה לסעד זמני, אינה מקובלת עליי, והיא מגלמת לטעמי גם כשל לוגי בטיעוני המשיבות, ואבאר.

טענתן היסודית של המשיבות כלפי ההסכם שהקנה למבקשת את הזכויות הנדונות היא כי הסכם זה לא נערך כדין, לא נושא את חתימותיהם של בעלי זכות החתימה הרלוונטיים במשיבה 1 וכיו"ב. עם זאת, לא ניתן לכחד, שתוצאותיו של ההסכם – היו ברורות ונהירות למשיבות לכל אורך הדרך, שהרי השלט – שלט; הוא אינו מוסתר, אלא להיפך. אין גם טענה כי המשיבה 1 לא הייתה ערה לטענותיה של המבקשת ביחס לזכויותיה בשלט. על כן ככל שהמשיבה 1 (להבדיל ממר אברמוב) ביקשה להודיע על ביטול הזכויות – היה עליה לעשות כן באופן מסודר, ועוד לפני כן – היה עליה לקבל את ההחלטה על כך באופן מסודר. ב"כ המשיבות עמדו על כך, שאין מדובר ב"מועדון" או ב"קבוצה" סתם, וכי מר אברמוב איננו "בעל השליטה" אלא יו"ר הוועד המנהל של העמותה. אם כך, וככל שהפסקת ההתקשרות עם המבקשת הייתה החלטה של העמותה (המשיבה 1) ולא של מר אברמוב – היכן החלטת מוסדות העמותה? האם התקיים דיון בוועד המנהל, ונבחנו ההשלכות של ההחלטה? נראה שלא. למעשה, אפילו תיאורו של מר אברמוב עצמו את השיחה שבה הודיע, כנטען, על ביטול ההסכם – מלמד כי גם אם אניח שגרסה זו נכונה – עדיין אין בה כדי להקים החלטה פורמלית ומחייבת של העמותה: